רגע, באנגלית זה נשמע יותר טוב:

If you designed a classroom, would it be a room?

זאת השאלה ששואל גרהם בראון-מרטין במאמר שפורסם במגזין מדיום בחודש יוני 2020. לדבריו, בתקופת סגר הקורונה נוכחנו שהמעבר לאונליין משחרר אותנו ממגבלות של זמן, מקום ומרחב: אין צורך יותר לעמוד בלו"ז של תשע עד חמש, וובינרים בין לאומיים משודרים כל הזמן, הקלטות של כל מה שהפסדנו מוצעות לכל דורש, קהילות משתפות ידע, וניתן אפילו להירשם למספר אירועים במקביל…

כל זה גרם לו לחשוב, איך יכול להיראות בימינו בית ספר פתוח שכולו מתקיים אונליין. הוא מספר שכאשר שאלו את חלוץ הבינה המלאכותית סימור פפרט (Papert), אילו שלושה מרכיבים היה משנה בביה"ס, הוא אמר:
הייתי מציע לוותר על הקוריקולום (תוכנית לימודים),
לוותר על חלוקה לגילאים,
ולוותר על דרישה לאחידות.

בראון-מרטין טוען, שלו היינו שואלים אנשים שונים בימינו, איך צריכה להיראות כיתה – אף אחד מהם לא היה מעצב אותה כחדר סגור עם דלת וארבעה קירות. לדעתו, יותר סביר שהם היו מעצבים:

מרחב שבו אפשר לשחק (Play)
לעבוד יחד (Collaborate)
ולשתף רעיונות בצורה שוויונית (Share)

בתחילת סגר הקורונה, היו מורים שגילו בפעם הראשונה את מערכת ההוראה המקוונת של בתיה"ס שלהם (גוגל קלאסרום, מיקרוסופט טימס, מוודל וכו'). רובם רק הקרינו את המצגות שלהם ב-זום במקום בכיתה, וגם השתמשו קצת בכלים דיגיטליים כמו קאהוט וכד'. לשיטתו – זה לא מספיק! (ולכן התסכול שאנחנו שומעים מתלמידים, מהורים ומהמורים עצמם).

למה זה קורה?

הנקודה המעניינת ביותר במאמר שלו לדעתי, היא הפניית תשומת הלב להבדל שבין סטנדרטים לבין סטנדרטיזציה:

סטנדרטים הם דבר מצוין: רצוי שיהיו גבוהים ומאתגרים, וכשהם כאלו הם מעצימים ומגנים על הלומדים.

סטנדרטיזציה לעומת זאת, מצמצמת את חופש הבחירה, ולכן מקטינה את עצמאות הלומדים והמלמדים.

בירוקרטים וטכנוקרטים, הוא אומר, מתלהבים מהאפשרות "לעשות סטנדרטיזציה של הסטנדרטים": זה מאפשר להם לנסח מחוונים מדויקים, לכמת, למדוד ולהעריך כאילו היה מדובר בבדיקת תוכנה. כל הכבוד לנו! איזה חינוך חדש ועדכני!

כמה מעצבן שכל הילדים האלה – עם הצרכים המשתנים שלהם, עם הכישרונות הייחודיים שלהם, עם תחומי העניין והחלומות הנפרדים שלהם – אינם אחידים גם הם!…

תחשבו על זה:
אם נמשיך ליישם שיטות ופרדיגמות של המאה ה-20 בעזרת טכנולוגיה של המאה ה-21, ילדים יוכלו לעבור מבחן שחייה עיוני מבלי להירטב כלל! הם הרי יכולים לקרוא טקסט על שחייה ולצפות בסרטון יוטיוב (ועוד מעט אולי יוכלו גם להשתמש בטכנולוגיה של מציאות מדומה). אבל האם הייתם נותנים לילד שעבר את המבחן הזה, להיכנס לבד למים העמוקים בברכה העירונית?

לדעתו, חייבים לעודד התנסות פעילה, ויישום של הידע, המיומנות והכישורים שלמדנו, גם במצבים חדשים.

לתגבר למידה שמעודדת יצירה (Creating)
עשייה בידיים (Making)
ויציאה אל מחוץ לכיתה (Getting outside)

בראון-מרטין מסיים את המאמר שלו בתקווה שהשותפות של אנשים מכל העולם ברשת חברתית של למידה (Social Learning Network), תשחרר את המבנים שלנו – בתי ספר, אולמות תרבות, מוזיאונים ושאר מבני הציבור – לטובת הפיכתם למרחבים פתוחים של שיתופי פעולה.

העיר כולה תוכל להפוך אז למגרש משחקים, אם ננצל את הטכנולוגיה לטובתנו ולא נשתמש בה רק כאמצעי לשעת חירום (אגב, ארגון ערי חינוך בהובלת יעקב הכט מדבר על כך כבר מספר שנים, ואף זכה בשל כך להיכלל בין 10 היוזמות החינוכיות המבטיחות ביותר בעולם החדשנות החינוכית על פי ארגון HundrEd הפיני, כבר ב-2018).

אז מה דעתכם?

האם בעידן הקורונה אנחנו עדיין חייבים להיצמד לכיתה כאל מרחב הלימוד היחיד? וכשאי אפשר להגיע אליה, להתפשר על למידה מקוונת בכלים דיגיטליים מהבית? או שאולי נשכיל לאגם את המשאבים הקהילתיים שלנו ולחשוב בגדול – גם על מרחבים שמחוץ לכיתה?

בכתבה הזו בניו יורק טיימס למשל, אפשר לראות צילומים מדהימים בשחור לבן, מתקופות בעבר שבהן תושבי ניו יורק נאלצו להתמודד עם איום של מגיפה, ואיך הם מצאו מקומות לימוד מאוד יצירתיים באוויר הפתוח, גם במזג אוויר מאתגר…

ובסרטון שבכתבה הזו מבית NBC News, רואים איך קהילה שלמה – הורים, תלמידים ומורים – מתגייסת כדי לבנות מחסות-למידה בחצר ביה"ס שלהם לקראת הסתיו.

וגם אצלנו – עיריות תל אביב, הרצליה, חדרה ועוד רשויות מקומיות, כבר הודיעו שהן מתארגנות למצוא מרחבי למידה שאינם חדרים סגורים בתוך המבנים הרגילים של בתי הספר… יש למה לצפות!

ובנימה אישית לסיום
בניגוד להרבה רואי שחורות ומנבאי אסונות, אני מרגישה שאנחנו עומדים בפתחה של שנה מופלאה ומיוחדת במינה במערכת החינוך.
שנה שבה ההגעה הפיזית לבתי הספר תהיה אולי מרווחת יותר עבור חלק מהתלמידים והמורים, אבל סוף סוף תהיה בה לגיטימציה לדברים שרבים במערכת החינוך חולמים עליהם כבר שנים.
לגיטימציה להאט, להקדיש זמן לבניית מערכות יחסים בריאות יותר בין מבוגרים לילדים, להיפגש בקבוצות קטנות יחסית, ולהרחיב את המושג "למידה" למקומות שמעבר לגבולות הכיתה.

If you designed a classroom, would it be a room?

לקריאת המאמר המקורי באנגלית:

Graham Brown-Martin, Why don’t you design a school? Medium, June 20

עקבו אחריי גם בפייסבוק

Photo: The Public Domain Review, Wikimedia Commons

עוד פרסומים מיוחדים לקורונה-טיים בבלוג