כולם מדברים על למידה עצמאית. זה לא חדש. פיתוח לומד עצמאי זו משאת נפשן של מערכות חינוך בכל העולם וגם אצלנו כבר לפחות עשור, אם לא שניים, ומאז תחילת הקורונה עושה רושם שזהו הנושא המבוקש ביותר.
אבל! אם בודקים את זה לעומק ומתחילים להיכנס לפרטים, מגלים שההגדרה מהי למידה עצמאית כלל אינה ברורה, ואנשים שונים המשתמשים בה מתכוונים למעשה לדברים שונים.
למידה עצמית ולמידה עצמאית
ניקח לדוגמה ילדה שקיבלה מהמורה דף עבודה כשיעורי בית, והיא יושבת אחר הצהריים על הרצפה בחדרה ועונה על השאלות הכתובות בדף. מה שהיא עושה, אינו למידה עצמאית כי אם למידה עצמית – היא קיבלה משימה, והיא מסוגלת לשבת לבד ולבצע אותה.
גם אם לילדה יש תאומה השותפה להכנת השיעורים, או חברה שבאה אליה הביתה כדי להכין את שיעורי הבית יחד, הן עדיין רק מבצעות בעצמן מטלה שמישהו אחר הכין עבורן. כלומר, הן מתרגלות כישורי למידה עצמית.
יכולת למידה עצמית היא מיומנות חשובה מאוד, וניתן לומר בהכללה גסה שעד כיתה ד-ה פחות או יותר (ולרוב הרבה קודם), כמעט כל הילדים רוכשים את המיומנות הזו ומסוגלים לבצע למידה עצמית ברמה טובה, לבד או בקבוצה.
למידה עצמאית היא כבר סיפור אחר: כאן נצפה מהילדים להיות מסוגלים לא רק לבצע מטלה או לענות תשובות על שאלות שמישהו אחר שאל אותם, אלא גם להפגין שלל יכולות ברמה גבוהה יותר כגון:
- לשאול שאלות בעצמם
- לגלות סקרנות ועניין
- לתכנן מהלך שלם של למידה בנושא שבחרו
- להציב לעצמם מטרות
- לנהל את הזמן ואת המשאבים העומדים לרשותם
- להוביל מהלכים והתנסויות שיסייעו להם למצוא תשובות ופתרונות
- לדעת איפה לחפש מידע ועם מי להתייעץ
- לרכוש ידע חדש ולהבין כיצד הם יכולים להשתמש בו
כלומר, למידה עצמאית דורשת הרבה יותר מעורבות פעילה ומוטיבציה פנימית מצד הלומדים, בהשוואה ללמידה עצמית. עם זאת, אין פירוש הדבר שזוהי מיומנות "קשה" יותר מאשר אחותה הצעירה הלמידה העצמית…
האמת היא שילדים לומדים באופן עצמאי כל הזמן ויודעים איך לעשות זאת כמעט באופן טבעי, אבל משום מה רבים מהם נמנעים מליישם את כישורי הלמידה העצמאית שלהם במסגרת בית הספר.
ייתכן שזה קורה בגלל העובדה שהם מקבלים מבית הספר מסר ש"ללמוד" זה רק סוג אחד של פעולות: הקשבה להרצאה פרונטלית, העתקה מהלוח, שינון פרטי מידע, מענה לשאלות של המורה, כתיבת שיעורי בית, היבחנות וקבלת ציונים.
כל אלו לא דומים בשום צורה לדברים שהם עושים כאשר הם לומדים באופן עצמאי משהו שמעניין אותם מחוץ לשעות הלימודים.
איך ילדים לומדים באופן עצמאי?
ניקח לדוגמה ילד בן 15 שמגלה עניין בעולם הבישול, אולי בעקבות צפייה בסבתא, אבא, אח גדול או דודה חובבי בישול. הוא עשוי להתחיל:
- לשאול שאלות ולאגור ידע מפי ה"מומחים" שלצידו
- לבקש שיתנו לו תפקידי שוליה בזמן הכנת ארוחה משפחתית
- להתחיל לבשל ולאפות לפי מתכונים שמצא
- לצפות בסרטונים שמדגימים הכנת מתכונים או בתוכניות בישול בטלוויזיה
- להצטרף לסדנאות בישול בנושאים שונים
- לקרוא ספרי קולינריה על תחומים ספציפיים שמעניינים אותו
- לעבוד כעוזר טבח במסעדה או בבית קפה בשכונה
- לקחת אחריות על הכנת הכיבוד באירוע של חברים
- להקים עסק קטן שמוכר אוכל ביתי במשלוחים לפי הזמנה
כל אלו הן פעולות שמרכיבות את מסע הלמידה העצמאית שלו בתחום שבחר. גם כאשר הוא לומד מאחרים, הוא זה שמוביל את מסע הלמידה, בוחר כיצד לנהל את הזמן שלו, מחליט במה להשקיע ובמה לא, ממי ללמוד, באיזו דרך ומתי, וגם כיצד להביא לידי ביטוי את הידע החדש שרכש.
מדוע אותו ילד לא נעזר בכישורי הלמידה העצמאית הללו, גם כאשר הוא נמצא בבית הספר? כפי שציינתי, בראש ובראשונה המערכת משדרת לו מסר שכל זה לא נחשב "למידה" – זה לא עיוני-אקדמי, וזה לא נכלל בתוכנית הלימודים הרשמית של משרד החינוך באף אחד מתחומי הדעת הבית ספריים, ולכן זה לא רלוונטי לבית הספר.
יתרה מכך – אם אותו ילד יתקדם בלמידה העצמאית שלו, יהפוך למומחה בתחומו וירצה להשקיע עוד ועוד זמן בהתמקצעות שלו, יש סיכוי שהמומחיות הזו תתחיל להפריע לו במילוי חובותיו בבית הספר. מי מאיתנו לא נתקל בכתבות שצצות מדי פעם על ילדים שעזבו את בית הספר לאחר שמצאו את עצמם בתחום לא-עיוני כלשהו.
אך גם אם בן ה-15 ירצה ליזום למידה עצמאית בתחום אקדמי-עיוני, עדיין צפויים לו קשיים רבים. דומה שהמסגרת הבית ספרית חסרה פעמים רבות את הרכיבים החיוניים שמאפשרים למידה כזו מלכתחילה: פניות, תחושת מסוגלות, יעד, בחירה ורלוונטיות. בקיצור: פתיבֶּר. ננסה לבחון אותם אחד אחד –
פניוּת
למידה היא לא משהו שעושים למישהו. כדי שילדים (ומבוגרים) יצליחו לגייס את עצמם ללמידה עצמאית – כאמור, למידה שהם מובילים ומכוונים אותה ומציבים לעצמם מטרות בתוכה – עליהם להיות פנויים לכך.
הפניוּת צריכה להתבטא קודם כל בכך שיהיה לי זמן פנוי, מרחב פיזי ומשאבים מתאימים כדי ללמוד, והיא מושפעת גם מהיבטים חברתיים ורגשיים. למשל, אם יש לי רעיון לאפליקציה מקורית ואני רוצה ללמוד לתכנת, לא אהיה פנויה לכך אם אין לי מחשב ואינטרנט מהיר, או אם אני מרגישה שהיחס לנשים מתכנתות הוא מזלזל, או אם אני עוברת כרגע משבר משפחתי שלא מאפשר לי להשקיע את כל כולי במשימה.
בהקשר בית ספרי, אם רוצים לעודד פניוּת של תלמידים ותלמידות ללמידה עצמאית, אפשר לעשות מספר פעולות:
שיעור למידה עצמאית: להכניס למערכת של כל כיתה משבצות זמן שיהיו מיועדות באופן מוצהר ללמידה עצמאית של תלמידות ותלמידים על כל נושא שמעניין אותם, לפחות שעתיים בשבוע (ועדיף שעה ביום!).
Genius Hour: לשלב בתוך תחומי הדעת הקיימים סדירות קבועה, שבה 20% מהזמן ילדים עוסקים בנושא רלוונטי לתחום הדעת, על פי בחירתם, ולומדים אותו עצמאית. אפשר לעשות זאת באופן מתמשך בכל שיעור, או להחליט שפעם בשבוע-שבועיים מקדישים לכך שיעור מיוחד.
קשר אישי: כשילדים מרגישים שהמורה מכירה אותם ומתעניינת בהם, יש סיכוי גדול יותר שהם יצליחו לשים בצד את המטען הרגשי שהגיעו איתו מהבית או מההפסקה, ויתגייסו ללמידה עצמאית. לכן כדאי "לבזבז" זמן על משחקי היכרות, על בניית יחסים אישיים טובים ועל יצירת תחושת שייכות לכיתה ולשיעור. מורות מקצועיות ולא רק המחנכות יגלו שזוהי פרקטיקה משתלמת לטווח הארוך, גם אם בטווח הקצר נדמה שבגללה "מפסידים חומר".
שבוע למידה עצמאית: אפשר לחלק את שנת הלימודים לשני סמסטרים, וביניהם לעשות "פסק זמן" של שבוע שבו ילדים לומדים על מה שמעניין אותם, לבד או בקבוצות (ראו לדוגמה: ימים של משאלות).
תחושת מסוגלות
כמה פעמים ניסיתם לעשות משהו, לא הצלחתם וניסיתם שוב? כמה פעמים נמנעתם מלנסות שוב בעקבות תגובה לא-מפרגנת מהסביבה אחרי הכישלון הראשון?
כדי שאנשים יעזו להתנסות, לחקור וללמוד דברים חדשים, הם צריכים לחוות תחושת מסוגלות. קשה מאוד לצאת לדרך של למידה עצמאית, ללא התחושה שאני מסוגלת לעשות זאת. בנוסף, תחושת מסוגלות כזו קשה מאוד לפתח באווירה שבה אין לגיטימציה לטעויות.
הפסיכולוג אלברט בנדורה טען שכדי לפתח תחושת מסוגלות צריך: לחוות חוויות הצלחה; לצפות באחרים הדומים לנו מצליחים (כי אם היא יכולה, אולי גם אני); לקבל משוב מיידי ועידוד מדמות משמעותית שמאמינה בנו ובמסוגלות שלנו; ולהיות בסביבה רגועה ללא עוררות רגשית מוגזמת.
נדמה שהמסגרת הבית ספרית לא שמה מספיק דגש על התנאים הללו. איך אפשר לשנות זאת? למשל –
משימות הצלחה: לפתוח שיעורים במשימה קטנה שאנחנו בטוחים שכל הילדים יצליחו לבצע, כדי לאפשר חוויית הצלחה.
יריד הצלחות: לעודד את הילדים לשתף את חבריהם בהצלחות שלהם, לימודיות ואחרות, באירוע שיא או בסדירות קבועה במהלך השבוע.
"נודניק" הצלחות: להגיד הרבה ובקול רם – אני בטוחה שתצליחי, אני מאמינה בך! ולהזכיר להם הצלחות שחוו בעבר.
הפחתת סטרס: להשתדל לנטרל "רעשים" ולחצים על ידי יציאה מחוץ לכיתה, מתן אפשרות לצאת ללמידה עצמאית בספרייה או במסדרון ועוד. מלחיץ מאוד להיות כל הזמן תחת עיניהם הפקוחות של כל החברים! ועבור חלק מהילדים – משתק ממש.
לומדים מטעויות: לספר מתי אנחנו טעינו ונכשלנו, להזמין ילדים לספר על טעויות וכישלונות ולפרגן להם עליהם לא פחות מאשר על ההצלחות. ובאותה נשימה, אם בבית הספר שלכם יש עדיין מבחנים (עדיף שלא יהיו!), מוטב לאפשר מבחן חוזר לכווווווול מי שרוצה – כי הרי המטרה היא להשתפר, לא סתם "לקבל ציון".
יעד
בסמינרים מלמדים את המורות והמורים להציב יעדים לשיעור, לכיתה, לשנה… אבל מתי מבקשים מהילדים עצמם להציב יעדים? כדי לפתח יכולות של למידה עצמאית, הלומדים חייבים לקחת אחריות, להציב יעדים ולתכנן איך ירצו לממש אותם.
ואולי כאן המקום להגיד באופן שאינו משתמע לשתי פנים: כדי שילדים ייקחו אחריות על הלמידה שלהם, מבוגרים צריכים לשחרר את השליטה המוחלטת שלהם על העניין הזה. כי קשה מאוד לקחת משהו, כשמישהו אחר מחזיק אותו חזק חזק, קרוב כל כך לחזה…
מה זה אומר בפועל? איך אפשר לעשות את זה בבית הספר? למשל:
מה אני רוצה? לוודא תמיד שמטרות השיעור, ההרצאה או הקורס ברורות לא רק לנו, המלמדים, אלא גם ללומדים.
מה את.ה רוצה? לבקש מכל אחת ואחד מהלומדים לנסח לעצמם בכתב, מספר מטרות שהם לוקחים על עצמם במסגרת התהליך הלימודי הנוכחי (חודשי, סמסטריאלי וכד').
עצירה: מדי פעם, עוצרים ובודקים את עצמנו – האם היעדים שהצבנו עדיין מתאימים? האם הם מאתגרים דיים? האם הם עדיין רלוונטיים? אם לא, אף פעם לא מאוחר מדי לתקן ולהציב יעדים אחרים.
ועוד מילה על הצבת יעדים: לא מספיק להגיד שזו מיומנות חשובה שתורמת ליכולות של מכוונות עצמית ולמידה עצמאית. צריך גם לפנות זמן מוגדר שיוקדש לכך במסגרת יום הלימודים עצמו! כלומר: בלי סדירויות זה לא ילך…
בחירה
אין לי מספיק מילים כדי להדגיש עד כמה אני מאמינה בחשיבותה של בחירה בכל תהליך למידה, ובעיקר בלמידה עצמאית. משהו בסיסי בטבע האדם, גורם לרבים מאיתנו לחוש התנגדות כאשר אנחנו מרגישים שמנסים לכפות עלינו משהו, גם אם אנחנו יודעים שהדבר טוב עבורנו.
הכנסת יסודות של בחירה לשגרת בית הספר היא מתכון מנצח להגברת המוטיבציה הפנימית ללמידה. אפשר לעשות את זה גם ברמה המערכתית – הרחבה משמעותית של שיעורי הבחירה, מערכת אישית לכל תלמיד ותלמידה, שותפות תלמידים בוועדות המנהלות תחומים בחיי בית הספר וכו', אבל גם ברמה הנקודתית יותר בין כל מורה לתלמידות ולתלמידים בכל שיעור:
הכְוונה מינימליסטית: נתתם משימה לימודית? תנו לתלמידים לבחור עם מי לבצע אותה, איפה לחפש מידע, באיזה מרחב לשבת כשהם חוקרים, איך לייצג את הידע שמצאו… בקיצור – שכמה שיותר משתנים יהיו בשליטתם.
מיקרו-למידה: יש מספר נושאים שתרצו ללמד? הכינו אותם מראש כיחידות לימוד קטנות ועצמאיות, ותנו לתלמידים לבחור באיזה סדר ללמוד אותן, באיזו דרך, האם הם מעדיפים ללמוד לבד או עם חברים, כמה עזרה הם צריכים מכם; עודדו אותם לבחון בעצמם ולגלות איך הם לומדים הכי טוב.
לא הכול בראש: השתדלו תמיד להכין מספר משימות שנותנות מענה לשוֹנוּת בין התלמידים, ואפשרו להם לבחור בעשייה שתיתן ביטוי לחוזקות ולהעדפות שלהם – חלקם יבחרו משימות שנותנות ביטוי לכישורים אקדמיים-עיוניים, וחלקם בוודאי יעדיפו לבטא יכולות אומנותיות, גופניות, מייקריות וכדומה ("למידה בידיים").
וזו אולי ההזדמנות לומר: זמנה של ההרצאה שתופסת את כל משך השיעור, עבר. כן, גם אם היא מלווה במצגת יפה ומושקעת. רוב מפגשי הלמידה שאורכם יותר מ-20 דקות, רצוי שיהיו מורכבים מיחידות קטנות של הקניה (באמצעות הרצאה פרונטלית או סרטון מוקלט מראש), ולאחר כל יחידה כזו אפשרות ללומדים לתרגל, לדון בקבוצות, לפתור בעיות, ללמד אחרים, לייצר ביצועי הבנה, לנהל שיח – כל מה שיאפשר להם להיות פעילים בעשייה או בחשיבה על הידע החדש שרכשו.
כאשר הלומדים פעילים, קל יותר לשלב בשיעור מגוון אפשרויות בחירה. עם זאת, אם התלמידים לא מורגלים בבחירה, רצוי ליזום תהליך הדרגתי שבו ניתן להם לאט לאט יותר ויותר בחירה, ולא "נזרוק אותם למים" מהר מדי (ראו על כך למשל: מודל הבריכה – איך מרחיבים באופן הדרגתי את הבחירה מתוך מבט של "מאמן שחייה"). ככל שהתלמידים יתרגלו בחירה ויהיו מנוסים יותר, כך נוכל "לשחרר" יותר ויותר רכיבים לבחירתם.
רלוונטיות
כאשר אנחנו מרגישים שנושא מסוים מתחבר לחיים סביבנו, או לעניין כלשהו שיש לנו בעולם או בחיינו האישיים – יש סיכוי רב יותר שנרצה להעמיק בו ולהיות מעורבים בו באופן פעיל.
כשתלמידים לא מצליחים להבין מה הקשר בין מה שמנסים ללמד אותם בבית הספר, לבין מה שקורה במציאות שמחוץ לכותלי הכיתה – מאתגר מאוד לגייס אותם להובלת תהליכי למידה עצמאיים בנושאים הללו. עם זאת, צריך להיזהר לא למהר ולקבוע בעצמנו מה רלוונטי לתלמידים ומה לא.
הדבר הראשון שקופץ לראש כשחושבים על רלוונטיות, היא אקטואליה: אירועים או נושאים שנמצאים על סדר היום בחברה שמסביבנו. כל תחום דעת שנלמד בבית הספר ניתן לקשר בדרכים רבות, יצירתיות יותר או פחות, לתכנים אקטואליים.
אך האקטואליה אינה חזות הכול, ובמציאות של רשתות חברתיות ומדיה דיגיטלית, לא תמיד אנחנו יודעים בכלל מה נמצא על סדר היום במקומות הפיזיים והווירטואליים שהתלמידים נמצאים בהם.
במקום לנחש ולהכין מערכי שיעור שנראים לנו "מגניבים" או "מדברים בשפה של הנוער", מוטב לגלגל את הכדור לידיים שלהם: לבקש מהם לנסות למצוא בעצמם את נקודות החיבור בין התכנים הלימודיים לבין העולם שלהם.
יש סיכוי גבוה שנופתע מהחיבורים שהם יעלו, וזו יכולה להיות נקודת פתיחה טובה למשימות לימודיות שונות שיובילו קבוצות או תלמידים יחידים סביב תחומי עניין שונים שמסקרנים אותם.
פתיבֶּר ושליטה
לסיכום, אם נקדיש תשומת לב בתכנון הלמידה למרכיבי הפתיבֶּר – פניות, תחושת מסוגלות, יעד, בחירה ורלוונטיות – אולי נצליח לעורר אצל התלמידים את מיומנויות הלומד העצמאי שיש להם באופן טבעי מאז ומתמיד, ושרבים מהם עושים בהן שימוש יום-יומי מחוץ לבית הספר.
ואחרי הכול חשוב לזכור: כדי לטפח יכולות של למידה עצמאית, אין מנוס מלתרגל וללכלך את הידיים בהמון התנסויות, טעויות, כישלונות, מבוכה, תסכול ושעמום (מצד הלומדים), ובשחרור השליטה (מצד המלמדים). בלי כל זה, לא נגיע גם לשלבי ההצלחה, הגאווה והסיפוק, שהם מנת חלקם של הלומדים העצמאיים באמת.
אהבתם? ראו גם:
הקלטה של מפגש מקוון על פתיבֶּר ולמידה עצמאית, ביוזמת פסגה מנח"י (נובמבר 2020)
ליתר ביטחון, או בדיוק בזמן? Just in Case vs Just in Time בחינוך (פורסם במגזין דיגיטלי של הקרן לעידוד יוזמות חינוכיות)
עוד על למידה עצמאית בבלוג
עקבו אחריי גם בפייסבוק
גם לכם יש רעיונות או טיפים בנושא? איך אתם מקדמים למידה עצמאית בכיתה שלכם, או בבית עם הילדים? שתפו אותי בתגובות!
מילים שענת 
אני אוהבת את הסגנון שלך ענת היקרה
אהבתיאהבתי
תודה רבה, לימור 🙂
אהבתיאהבתי