סרטון יוטיוב בשם "העם נגד מערכת החינוך: הלימוד של ימינו עומד למשפט" משגע את הרשת. אנשים מתרגשים ומשתפים, וגם כותבים תגובות מזדהות ותומכות. שהרי כולנו כבר יודעים מזמן שהעסק לא עובד.
תחילתו של הסרטון באמרה המיוחסת לאלברט איינשטיין: אם נמשיך לשפוט דג על פי היכולת שלו לטפס על עץ, הוא יחיה את כל חייו באמונה שהוא טיפש. אין לי מושג אם איינשטיין באמת אמר את הדברים, אבל זוהי אמרה מהסוג שהגיוני לייחס לו. כבר כמה שנים נודדת באינטרנט הקריקטורה הזו שגם היא מזכירה את הרעיון:
נראה שבימינו, כשדימויים חזותיים חייבים להפוך לסרטונים מרגשים כדי להשפיע, אין דבר טבעי יותר מהסרטון הזה:
השאלה היא לא אם אנחנו מסכימים. סביר להניח שאין אפילו קורא אחד שיגן על הצורך ללמד דגים לטפס על עצים, או לבחון אותם על פי המדד הזה. השאלה היא לא אם נעשה לייק לסרטון או נשתף אותו הלאה לחברינו בפייסבוק.
השאלה היא מה אפשר לעשות כדי לשנות! כי אם נמשיך להיאנח ולצקצק, עוד ועוד ילדים ימשיכו להימדד על פי היכולת שלהם לעשות דברים שכלל אינם רלוונטיים עבורם.
מה באמת אתם עושים – כהורים, כמורים, כמנהלים, כתלמידים לשעבר, כסתם אזרחים מודאגים? מה תכננתם לעשות השנה כדי לשפר את המצב?
אבל בואו רגע נדבר על הסרטון עצמו: יש כאן דוגמה מובהקת לפתגם "הפוסל במומו פוסל". עומד "תובע" בחליפה ועניבה, מדבר בטון סמכותי, נואם את עמדתו בטון של מטיף דתי שמשוכנע בצדקתו, כשמסביבו הקהל שותק ופסיבי. תגובות ה"מושבעים" וה"צופים" במשפט נעות בין הנהוני הסכמה, הלם מפוחד, הערצה והשתאות. כולם יושבים בצייתנות במקומותיהם. איש אינו מנהל דיאלוג או שואל שאלות. כל הראשים מופנים לכיוון אחד. נשמע לכם מוכר? אם הם רק היו יושבים בטורים ליד שולחנות, אפשר היה ממש לחשוב בטעות שאנחנו בשיעור רגיל באיזה קולג' שמרני.
ועוד: השחקן שנבחר לייצג את "החינוך" נראה כמו קצין אס-אס לשעבר, עם שיער אפור ומבט מתנשא. איש יהיר וכחוש. לצדו בתפקיד הסנגור, סטריאוטיפ מביך משהו של עורך-דין-יהודי נמוך ומקריח. האם הם מייצגים מורים? מנהלים? לא… מובן שלא. הרי ידוע שבכיתות יש בעיקר נשים-מורות. הדובר מדגיש שאין לו כל טענה נגד המורים, אלא רק נגד "החינוך".
אבל מיהו אותו "חינוך"? הרי לא מדובר ברעיון מופשט או בגזירת גורל. מדובר במדיניות מכוונת של בני אדם: בשורה ארוכה של שרי חינוך, מנכ"לים, ראשי ממשלה, יושבי ראש של ארגוני מורים שכבר שנים יושבים בעמדות כוח ועושים בהן שימוש לשמירת האינטרסים הפרטיים שלהם או של המגזר שממנו באו, במקום לדאוג לכלל הציבור.
ואנחנו שותקים כמו דגים.
מילים שענת 