במסגרת כנס חדרה ליזמות בחינוך שנערך בשיתוף עם כנס IDEC הבינלאומי, הייתה לי הזכות להשתתף באירוע האקתון השאלה הגדולה. כבר בשלב הברכות התברר שזהו ערב של בשורות: ראש עיריית חדרה צבי גנדלמן הודיע על כוונתו לפתוח בית ספר דמוקרטי שלישי ברשות שלו, בנוסף על ברנדס הוותיק ועל גבעול הצעיר, לאור הביקוש העצום לחינוך הדמוקרטי באזור (יותר מ-600 תלמידים ברשימות המתנה לשני בתיה"ס). כמו שראיתם בפוסט על איך מקימים בי"ס, עכשיו תפקיד ההורים המקומיים לפעול כדי שההבטחה תמומש.

מהי שאלה גדולה?

לפי יעקב הכט שאלה גדולה היא כזו שאי אפשר למצוא את התשובה עליה בחיפוש שגרתי בגוגל. כדי ליצור שאלה גדולה צריך להטיל ספק בדברים שנחשבים מובנים מאליהם, ואפשר להשתמש לשם כך ב-4 פעולות החשבון: חיסור, חיבור, כפל וחילוק. לדוגמה: אפשר לחסר את המוסד המוכר לנו של בי"ס ולשאול – איך תיראה מערכת החינוך ללא בתי ספר? כדי לענות על שאלה זו נצטרך להפעיל חשיבה יצירתית וליצור מודלים שאינם קיימים במציאות עדיין.

שר החינוך לשעבר שי פירון, שכבר בזמן כהונתו היה מזוהה עם הערכים והמטרות של החינוך הדמוקרטי, דיבר על כך שהשאלות הרווחות כיום בעיסוק החינוכי הן: איך, מה ולמה. אלא שהשאלה החשובה יותר היא: לשם מה? לשם מה אנחנו מלמדים נושאים כאלו ולא אחרים? לשם מה אנחנו עסוקים במבחנים ובציונים? וכן הלאה. ביחד עם השאלה הראשונה ששאל אלוהים את האדם בתנ"ך – אייכה? (איפה אתה? לא במובן הפיזי, אלא במובן של משמעות קיומנו בעולם) – זו השאלה שצריכה לעמוד במרכז סדר היום החינוכי.

הנושא של שאלות גדולות בחינוך עומד במרכז עיסוקו המחקרי של סוגטה מיטרה בשנים האחרונות, מאז זכה בפרס TED היוקרתי על הניסוי המפורסם שלו, החור שבקיר. בשיטת הלימוד שפיתח (SOLE, שעליה ארחיב בהמשך), קבוצות ילדים עובדות ביחד כדי למצוא תשובות לשאלות גדולות שכאלו.

מיטרה פתח את דבריו בהנחה ש-2037 תהיה שונה מ-2017 באותה מידה שהמציאות כיום שונה מזו של 1997. לא היה אז פייסבוק, גוגל, סמארטפונים וכדומה. אנשים אפילו לא דמיינו שלכולנו יהיה אינטרנט ביד ונוכל לתקשר בשניות עם כל העולם ולחפש מידע כרצוננו. כשהטלפון ואנחנו נהיה אחד, ילד יגיע לביה"ס כשהוא כבר "יודע" הכול. מה יהיה ביה"ס אז? מה תהיה המשמעות של "לדעת" במציאות כזו? מכיוון שכך, הוא טוען, עלינו לעבור לחשוב בקטגוריות חדשות ולקדם מקצועות ליבה שיאפשרו לילדים להיות כבר בהווה מאושרים יותר, בריאים יותר ומעורבים מבחינה חברתית ואזרחית (פרודוקטיביים יותר).

בשלב הזה התבקשו כל המשתתפים להתכנס בקבוצות קטנות ולבחור את השאלות החשובות בעיניהם, מתוך מאגר שהוכן מראש באפליקציית Dotstorming. כל קבוצה דנה בשאלות וניתנו לה עשרה קולות כדי להצביע. לאחר מכן התכנסנו מחדש והדוברים על הבמה התייחסו לארבע השאלות שזכו במרב הקולות, ולעוד שאלות שעלו מהקהל. הנה חלק מהשאלות:

• איך תיראה מערכת חינוך שתעניק לכל התלמידים את התנאים הניתנים לתלמידי החינוך המיוחד?
• איך ייראו חייהם של תלמידים, מורים והורים ללא שיעורי בית?
• איך בתי ספר ימשיכו ללמד תלמידים מעבר לגיל 18?
• איך תיראה מערכת חינוך שבה התלמידים מגיעים לביה"ס שלושה ימים בשבוע? או יום בשבוע?
• איך ייראה בי"ס שעוסק בשאלות שאין לנו עליהן תשובות מראש?
• כיצד נגרום לאנשים לאהוב ללמוד? האם אפשר ללמוד לאהוב? האם זה תלוי גיל?
• האם צריך שיהיו מקצועות חובה? ואם כן – מהם?
• איך מודדים סקרנות ותשוקה ללמידה?
• איך ייראה שיח רגשי והומניסטי שיוצר תחושת שייכות ואחווה, בעולם של טכנולוגיה מואצת?
• איך ייראה בי"ס שבו מורים ילמדו 8 שעות בשבוע וביתר 32 השעות הם יעסקו בלמידה עצמית ובהכנת השיעורים? (בדומה למשרה באקדמיה)
• כשמערכת החינוך תשתמש במבנים ובסביבות למידה קיימים בעיר, לאן יופנו כספי הבינוי?

מיטרה ניסה לעשות סדר בדברים ולהציע מה יהיה תפקידם של מורים בעולם כזה שבו החינוך עוסק בשאלות גדולות שאין לנו עליהן תשובה מוכנה מראש:

בתגובה לשאלה מהקהל, האם בכל זאת לא נדרש מהמורה לתת תשובות ולהציב גבולות, הסביר הכט כי בחינוך הדמוקרטי הגבולות מאוד ברורים לכל מי שחי בביה"ס, כי הם נקבעו על ידי כולם ביחד. בחינוך השמרני לעומת זאת יש תחושה של שרירותיות – עושים משהו כי המנהל או המפקח או השר החליטו, ואז מתחלף השר ועושים משהו אחר. אף אחד לא ממש מבין למה. עוד הוסיף שכשמדברים על שינוי במערכת החינוך הגיל לא רלוונטי: השינוי לא יגיע משר או מנכ"ל כזה או אחר אלא מהשטח. אף אחד מאיתנו לא מרגיש שהשינוי תלוי בו, אבל למעשה כל אחד יכול להוביל שינוי! בכל גיל. הרבה מורים ומנהלים עושים את זה כבר עכשיו; בברזיל תלמידים כבשו את בתי הספר ומובילים תהליכי שינוי. כל אחד יכול לזקק את הסיפור הפנימי שלו וליזום שינוי כלשהו שקשור בו. המהפכה תהיה סך כל השינויים הקטנים הללו ביחד.

**בין ההרצאות הופיעו גם שני אמני ספוקן-וורד: אסף שנהב בקטע מצוין שכבר כתבתי עליו פה פעם – הבלדה למערכת החינוך, ומאיה רובין בקטע חזק – המפריעה מהשורה האחרונה. מומלץ להקשיב להם!

הצטרפו לעוקבים אחרי הבלוג או אחרי דף הפייסבוק שלי