אחת מחברות הפייסבוק שלי שיתפה לאחרונה את הסרטון המקסים הזה, שבו מקהלת תלמידים מבית ספר בדנמרק מבצעת את השיר המיתולוגי של להקת קווין, רפסודיה בוהמית:

כל כך הרבה אפשר לומר על הסרטון הזה: על המנצח הנהדר שממש רואים שהוא נהנה מכל רגע וההנאה שלו עוברת הלאה לתלמידים סביבו; על האווירה הכיפית והשמחה שעוטפת את כל הזמרים והזמרות, מבלי שהיא פוגעת אפילו לשנייה במקצועיות ובאיכות הביצוע; על תחושת ה"ביחד" שקורנת מכל השותפים; על ההתרגשות הכללית ברגע של פריעת השיער והנפת היד (דקה 2:54); על העוצמה והעדינות שמורגשות כאן בו-זמנית. ושימו לב כמה חיוכים ואינטראקציות דיאלוגיות-במבטים מתקיימות בין ילדים שעומדים זה ליד זה, מבלי שזה יפריע להם להמשיך לשיר כרגיל. תענוג.

הביצוע הזה הוא מ-2016. בגלל שחסרה בו תחילת היצירה וסופה, חיפשתי ומצאתי ביצוע שלם של השיר מ-2012, של אותו בית ספר עם אותו מנצח:

מדובר במקהלת בית הספר Ollerup בדנמרק, בית ספר למוזיקה שמוגדר כ-Efterskole. זהו סוג מיוחד של בתי ספר לגילאי 18-14. הם מתפקדים כפנימיות ופתוחים גם לתלמידים ממדינות זרות. כל בית ספר כזה מתמקד בתחום מסוים (אמנויות, מוזיקה, מחול, ספורט, בישול ועוד), וילדים מגיעים אליו לתקופה של שנה או יותר.

ה-Efterskole מתמקדים ברווחת התלמידים ובהכנתם לחיים הבוגרים, יותר מאשר בעיסוק בלמידה עיונית. הם שמים דגש על התפתחות אישית ומתהדרים בקרבה גדולה בין המורים לתלמידים ובמתן חופש וגמישות בבחירת התכנים הלימודיים גם לתלמידים וגם למורים.

כשקראתי קצת על ה-Efterskole לא יכולתי שלא לשים לב לדמיון בין העקרונות החינוכיים שלהם לבין החינוך הדמוקרטי. חיפוש יוטיוב על המקהלה המדוברת הוביל אותי לביצוע נוסף של אותו השיר, אך הפעם הם מופיעים בכנסייה בהופעה רשמית:

אמנם בביצוע הזה מופיע מנצח אחר, אך פריעת השיער והנפת היד עדיין מתקיימות (דקה 4:49. אגב, הקטע עם השיער הוא כנראה לא המצאה שלהם. מצאתי אותו גם בביצוע של מקהלת בי"ס אמריקאי מ-2010). ההבדל בין שני הסרטונים הראשונים לסרטון השלישי מדגים את ההבדל בין החינוך הדמוקרטי לחינוך השמרני: הביצוע האחרון מסודר, מובנה, ממושטר אפילו. ה"התפרעות" שבתוכו נראית מאולצת ולא-ספונטנית, כמו הפסקה פעילה בבית ספר ציבורי: ישחקו הנערים לפנינו, אבל רק עד הצלצול.

כמו בביצוע השלישי, גם במערכת החינוך השמרנית קורים דברים טובים – מקצועיים, איכותיים ויפים. התוצרים ראויים להתפעלות, אבל הדרך! בדרך נדמה שכל ה-Fun הלך לאיבוד. בהשוואה לשני הביצועים הראשונים, הבצוע הזה ממש משעמם.

למה זה קורה?

• ההקשר: הופעה רשמית ייצוגית ולא הקלטה בזמן שיעור רגיל.
• המרחב: כנסייה ולא אולם חזרות שבו הם מרגישים בבית.
• המנהיג: מנצח עם אנרגיות אחרות, כריזמה ואישיות שונה.
• ההעמדה: שורות שורות. סדר סימטרי במקום עמידה חופשית.
• התלבושת האחידה: העדפת מראה אחדותי של הקבוצה ומחיקת הזהות האישית של כל זמר/ת.

ומה שמדהים זה שלכל הביצועים אחראית אותה מקהלה, כלומר: מה שחשוב הוא לא רק איזה זרע אנחנו טומנים באדמה, אלא באיזו אדמה בחרנו לטמון אותו, איך נדשן ונשקה אותו ובאילו תנאים סביבתיים ניתן לו לצמוח ולגדול.

אז מה עדיף בעיניכם? בית ספר שנראה כמו הסרטון השלישי, עם תוצרים אסתטיים שנוצקו בתבנית אחידה? או בית ספר מלהיב ומרגש כמו שני הסרטונים הראשונים, שמאפשר לתלמידים לשמור על הזהות האינדיבידואלית שלהם, בעודם יוצרים בשיתוף-פעולה משהו גדול יותר מסכום חלקיו?