הם מ-פ-ה-קים!

אנחנו חיים בעיצומה של מהפכה: השילוב בין האינטרנט לטלפונים החכמים הפך את הידע למשהו מובן מאליו, שמצוי בכף ידו של כל אדם כמעט. כל שאלה שעולה על דעתנו ניתנת למענה תוך שניות: רק ננסח כמה מילות מפתח, וד"ר גוּגֶל כבר ימצא את התשובה.

האקדמיה, למרבה הצער, טרם הפנימה את השינוי. רוב המרצים עדיין מלמדים כאילו היינו אי שם בשנות ה-70: הרצאות פרונטליות שבהן מועבר חומר מפיו של המרצה בעל הידע לאוזניים הבתוליות, כביכול, של הסטודנטים.

המרצה מדבר ואקטיבי. הסטודנטים שותקים ופסיביים.

חלק גדול מהמרצים עדיין לא מבינים שבעוד הם מדברים הסטודנט יושב עם הסמארטפון שלו, גולש באתרים הקשורים לנושא, בודק ומשווה (למען ההגינות יש לומר, שלפעמים הוא סתם מצ'טט בפייסבוק או בווטסאפ. במו עיניי ראיתי אנשים עם לפטופ פתוח, משחקים פוקר ועונים על מיילים במהלך שיעור. המרצה היה בטוח שהם מסכמים את דבריו, אלא שלפעמים בורח להם חיוך דבילי בלי קשר לכלום).

והאבסורד הגדול מכול: הערך המוסף של המוסד להשכלה גבוהה – האפשרות לבוא במגע ישיר ובלתי אמצעי עם החוקרים החשובים בכל תחום ידע – כמעט ולא בא לידי ביטוי בצורת הלימוד הזו, בוודאי שלא עבור התלמידים לתואר ראשון.

בימים שבהם הרשתות החברתיות העלו על סדר היום את הרצון של אנשים להתחבר זה עם זה ולפעול במסגרות קהילתיות חדשות, המערכת האקדמית דווקא מעודדת ניכור והסתגרות. ככל שיש יותר סטודנטים בקורסי החובה של השנים הראשונות לתואר – בשל הקיצוצים בכוח האדם מצד אחד ובשל הרצון לקבל כמה שיותר משלמי-שכר-לימוד מצד שני – כך יש פחות הזדמנויות לפתח קשר אישי בין המרצים לבין הסטודנטים.

כך גם מתגברת התחרות על מלגות ההצטיינות המעטות, מה שגורם לכל סטודנט לראות בחברו איום אסטרטגי ולא קולגה פוטנציאלי. התוצאה של שתי המגמות הללו היא מעין אוטיזם מערכתי: קצר חמור בתקשורת הבין-אישית וקשיים ביצירת דיאלוג אמיתי בין הסטודנטים לבין עצמם ובינם לבין המרצים.

פתרון אפשרי לבעיות הללו – דרכי הוראה מיושנות ושמרניות וחוסר שביעות רצון של תלמידים מכך שהם אינם מקבלים יחס אישי – יכול להינתן על ידי שינוי מהפכני במסלולי ההעסקה של הסגל: יש להציע למרצים שני מסלולי קידום, על פי נקודות החוזק של כל אחד מהם – מחקר או הוראה. זה לא אומר שהם יעסקו רק במחקר או רק בהוראה, אלא שהממסד יכיר ביכולות המיוחדות של כל אחד מהם ויתן להן לגיטימציה זהה. בכל אחד מהמסלולים האלה השיפוט של המרצה יהיה מורכב מקריטריונים המתאימים לתחומו.

מרצים שיודעים ואוהבים ללמד ינותבו לקורסים הגדולים, אלו שבהם נדרשות יכולות רטוריות גבוהות. קורסים כאלה יוקלטו ויועלו לרשת לרווחת הציבור. מרצים אחרים יקדישו את זמן ההוראה שלהם לפגישות אישיות עם קבוצות קטנות מאוד של סטודנטים שיתמקדו בפעילות מחקרית ממשית, בסגנון חברותא לומדת, שנפגשת פעם בשבוע ומנהלת בצוותא פרויקט ספציפי.

הליווי האישי הזה יינתן לכל הסטודנטים החל מהשנה הראשונה, ולא רק למי שיצליח לשרוד את התואר הראשון (כיום יש קורסים כאלה רק לתואר שני). בקבוצות מסוג זה ניתן יהיה לחוות למידה אקטיבית יותר, כגון שימוש במודל הכיתה ההפוכה, עבודה מעשית, משימות חקר אישיות ועוד (גם זה ידרוש מהמרצים לעבור הכשרה מתאימה).

כך נצליח לתפוס שתי ציפורים במכה אחת: גם נאפשר למרצים כריזמטיים להשקיע את זמנם בפיתוח דרכי הוראה חדשות ומותאמות יותר לעידן המקוון (כיום אין להם זמן לכך, כיוון שקידומם נמדד לפי פרסומים אקדמיים בלבד, ולכן הם משקיעים בהם את רוב מרצם), וגם נאפשר לסטודנטים הצעירים להיפגש בגובה העיניים עם חוקרים מנוסים ומעוררי השראה, ולהתנסות באופן מעשי בעבודה מחקרית אמיתית. והעיקר – נחזיר את הקשר האישי, את הדיאלוג הבין-דורי ואת האינטימיות לתוך המשוואה האקדמית.

זריקת האדרנלין הזו הכרחית היום כדי להציל את האקדמיה מפני מלכודת השיעמום וחוסר הרלוונטיות, שלקראתה היא צועדת בבטחה בעשור האחרון.

(כן, זאת אני. מברכת בשם מקבלי תואר שני. על הבמה: הסופר אלי עמיר, פרופ' יאיר זקוביץ', פרופ' דויד הד ופרופ' יום-טוב עסיס.)

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s