מהפכה בחינוך: מערכת אישית לכל תלמיד

בתי הצעירה (חמישית ואחרונה) עלתה השנה לכיתה א'. בביה"ס הדמוקרטי שבו היא לומדת מגיל 3, המשמעות היא מעבר מהגן למבנה של כיתות א'-ב' הקרוי בית-קשת.

בית-קשת הוא ביתם של כ-60 ילדים בגילאי 7-6. במרחב המרכזי שלו הוא נראה כמו גן: יש בו פינת יצירה, פינת בובות, תחפושות, קוביות, משחקי קופסא, שולחנות אוכל קטנים, חצר משחקים עם ארגז חול, מגירה אישית לכל ילד וכו'. בנוסף יש בו גם 4 חדרים קטנים המשמשים כיתות לימוד, וצוות קבוע של 5 מבוגרים – 4 חונכים אישיים וחונך-בית.

חונך-הבית הוא מבוגר שתפקידו להיות נוכחים במרחב המרכזי, ליזום פעילויות המותאמות לילדי הבית, ולהיות זמין עבורם במשך היום כשהם יוזמים פעילויות משלהם ומבקשים עזרה. ארבעת החונכים האישיים אחראים כל אחד על כ- 15 ילדים, שבחרו בהם להיות החונכים שלהם באותה שנה (עוד על החונכות כאן).

כל אחד מהמבוגרים הללו מחלק את זמנו בין פגישות אישיות עם נחנכים לבין הוראה בתחום הידע האישי שלו. ההוראה לא קשורה לחונכות – חונך/מורה עשוי ללמד ילדים מקבוצות גיל אחרות, וגם ילדים מבית-קשת שאינם בקבוצת הנחנכים שלו. וגם מהצד השני: כל ילד נפגש עם מורים רבים, שאף אחד מהם אינו בהכרח החונך האישי שלו.

כל יום בבית-קשת נפתח במפגשת – מפגש-בוקר של כל חונך עם קבוצת הנחנכים שלו, שבו הם משוחחים על ענייני היום, לפעמים שותים תה מהצמחים שבגינה, מספרים דברים שקרו להם, ומעדכנים על אירועים מיוחדים שמתקיימים באותו יום בביה"ס (חגים, טקסים, יציאה להצגה).

המפגשת היא משבצת הזמן היחידה במהלך היום שבה כל ילדי הבית נמצאים בפעילות מרוכזת. בשאר היום זה נראה יותר כמו אוניברסיטה: לכל סטודנט בן 6 יש כאן מערכת אישית משלו. בביה"ס אין צילצולים וכל ילד אחראי להגיע בזמן לשיעורים שבחר, שחלקם מתקיימים בתוך בית-קשת, אבל אחרים מתקיימים בכיתות אחרות ברחבי ביה"ס.

אז איך זה עובד?

בשבועיים הראשונים ללימודים החונכים מלווים את הנחנכים שלהם ומבקרים איתם בשיעורים המוצעים לקבוצת הגיל שלהם. אז גם ייפגשו הילדים עם המורות לעברית ולחשבון, כדי לחלק אותם לקבוצות למידה קטנות (למשל ילדים שכבר יודעים קצת קרוא-וכתוב מהגן, כאלה שעדיין לא קוראים כלל, כאלה שכבר יודעים גם כתב-עגול וכו'). הזמן הזה נקרא בסלנג המקומי טעימות – הילדים מוזמנים לטעום את השיעורים ולבדוק מה טעים להם. רוב הילדים מבקרים בשבועיים האלה בהמון מרכזי-למידה.

אלו למשל השיעורים שהוצעו להם השנה: עברית, חשבון, תנועה, מחשבים, אוריגמי, זהירות-בדרכים, קסילופון, ערוגות (גינה), חנ"ג, איך שיר נולד, מה הסיפור?, חגים, נגיעות, מקהלה לכיתות א-ד, שעשועי מדע וקסם, שירים הם חברים, מפה לאוזן, טבע, דרמה, אצבעצבע, משחקי ילדים, סיפורי תורה, חיות וחוויות, מולדת. בנוסף הם מוזמנים להשתתף בפרלמנט השבועי של כל ילדי ביה"ס ולהתנדב לפעילות בוועדות.

את כל זה הם פוגשים החל מכיתה א'. בשבוע השלישי כל ילד יושב עם החונך האישי שלו כדי לסדר ביחד מערכת אישית – הם עוברים ביחד על המערכת הכללית והילד מספר לחונך מה הוא בחר ללמוד. הם רושמים את הכול בשני עותקים – אחד נשאר אצל החונך למעקב והשני עובר לידיו של הילד. חלק מהילדים מחזיקים את המערכת בתיק, כדי לזכור מה יש להם בכל שעה. אבל רובם זוכרים אותה מהר מאוד בעל פה, והיא נחה אחר כבוד על דלת המקרר בבית.

יש ילדים שהמערכת שלהם מלאה שיעורים, ואם היה להם מחולל זמן הם בוודאי היו בוחרים עוד כמה. אחרים בחרו רק שיעור אחד או שניים. או בכלל לא. בשעות שבהן אין לך שיעור אתה יכול לבלות את זמנך במשחק עם חברים, ביצירה בתוך בית-קשת, בשיטוט בשטח ביה"ס, במשחק כדורגל במגרש, ועוד כיד הדמיון הטובה. בכל מערכת ייקבע גם הזמן למפגש החונכות האישי של הילד עם החונך שלו (בכתה א': חצי שעה בשבוע).

איך ילד כל כך צעיר יכול לדעת מה טוב בשבילו? ומה אם הוא יבחר לא ללמוד?

אלו הן שתי שאלות שמרבים לשאול אותי לאורך השנים. התשובה לא קלה. היא קשורה בשאלה מהי למידה, והאם בכלל אפשר לא ללמוד. האם למידה מתרחשת רק בשיעורים? או אולי הלמידה המשמעותית ביותר מתרחשת דווקא במקומות אחרים לגמרי? אלו שאלות גדולות. הדבר שאני רוצה להתמקד בו הוא הכוח האדיר של חופש הבחירה והתרומה העצומה שיש לבחירה הזו לעידוד הלמידה.

הילדים שלנו נולדו לתוך עולם שבו כבר מגיל צעיר יש להם הרבה בחירה: רוב ההורים היום מאפשרים לילד כבר מגיל הגן לבחור את הבגדים שלו, את החוג שבו יבקר אחה"צ, את הצבע שבו יצבעו את החדר שלו, את התכנית שבה יצפה בטלוויזיה ועוד. רק בתוך מערכת החינוך השמרנית הוא פוגש מציאות שבה אין לו בחירה משום סוג. הפער בין מה שקורה מחוץ לגדר ביה"ס לבין מה שקורה בתוכו הולך ומחריף ככל שהילדים גדלים.

כשילד בוחר ללמוד, הלמידה שלו מונעת ממוטיבציה פנימית. לא משנה אם בחר בשיעור חשבון כי הוא רוצה לדעת חשבון, או כי כל החברים שלו הולכים לשיעור הזה והוא רוצה להיות אתם, או כי המורה נחמדה בעיניו – העיקר הוא שהוא בחר בזה בעצמו. הוא שם כי הוא רוצה להיות שם.

ומה אם הוא לא רוצה?

כמובן שביה"ס צריך להיות עם יד על הדופק – לבדוק בעזרת החונך האישי ובדיאלוג עם ההורים האם הילד בוחר שלא להיכנס לשיעורים בגלל שהוא עדיין לא בשל (מי אמר שכולם צריכים לכתוב דווקא בגיל 6?), בגלל שכרגע הוא עסוק בדברים אחרים שחשובים לו יותר (ילד חדש שעסוק בחיזוק קשרים חברתיים), או שמדובר בהימנעות שנגרמת בשל בעיה אמיתית (קשיים אובייקטיביים).

מתוך ניסיון של 14 שנים, אני יכולה לומר שכאשר האווירה הכללית בביה"ס היא שלמידה היא דבר טוב וחיובי, הילדים בוחרים ללמוד. אולי לא את כל המקצועות שההורים שלהם היו רוצים שהם ילמדו – אבל כולם עסוקים בלמידה. בין אם זה בשיעורים, בניהול ועדות ביה"ס, בהדרכת טיולים לשכבות הצעירות, בהקמת להקות רוק וג'אז, בפעילות קדחתנית בחדר אומנות, במעורבות בחיי הקהילה והעיר ועוד.

לאורך השנים למדתי בעצמי, תוך כדי התבוננות בילדיי ובחבריהם, עד כמה הלמידה של כל ילד היא אישית וחד-פעמית וכמה סבלנות וסובלנות כל זה דורש מההורים. אחד הולך להרבה שיעורים וכמעט שאין לו זמן חופשי. השני לא נכנס לאף שיעור עד כיתה ד' ואז פתאום משתלב כאילו היה בהם תמיד. זה לומד במשך שנים רק מקצועות אמנותיים. האחר נמנע מהם כמו מאש. זה מתחיל הרבה מקצועות ופורש מהר מאוד מרובם. וההוא מתמיד גם בשיעורים שהוא לא אוהב. אחד בוחר את השיעורים שלו לפי הנושאים. האחר על פי המורים המלמדים אותם. זה לומד מאהבת הלימוד לשמו. וההוא לומד כי הוא יודע שזה חשוב ושזה יעזור לי אחר כך בחיים.

הדבר המשותף לכולם, הוא האופן שבו היכולת לבחור את מקצועות הלימוד גרמה להם לקחת אחריות אישית על הלמידה שלהם, ועזרה להם להכיר את עצמם טוב יותר. בעיניי – זוהי אולי המתנה הגדולה ביותר שאפשר להעניק לילד.

תגובה אחת הוסף תגובה

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s