כיתה הפוכה

כל מי שמתעניין קצת במודלים עדכניים של חינוך וקורא פה ושם מאמרים בעיתונות על כיווני התפתחות חדשים, בוודאי שמע את המושג שנקרא הכיתה ההפוכה (The flipped classroom). לאלו שפחות מתמצאים אנסה להסביר בקיצור במה מדובר:

בית הספר על-פי המודל המוכר לנו כיום בנוי על המחשבה שהידע נמצא אך ורק בידי המורים. המורה מגיע לכיתה עם תוכנית סדורה מראש, מרצה לתלמידיו את החומר – סך הידע שלדעתו חיוני ללמוד באותו נושא – ולאחר מכן שולח אותם הביתה עם שיעורי-בית, כדי שיעבדו את מה שלמדו, יתרגלו את החומר, יחזרו עליו ויפנימו אותו.

התפיסה הזו נוסדה בבתי הספר של המאה ה-19, כאשר המצב היה באמת כזה: הידע היה קשה להשגה. מי שקרא בילדותו את סדרת הספרים על אן מאבונלי (אן מהחווה הירוקה) זוכר אולי איך זה עובד: התלמידים המצטיינים בכל כפר או עיירה קטנה נבחרו להשלח אל הקולג' המקומי, שהיה במרחק של כמה ימי נסיעה בכרכרה עם סוס ואח"כ ברכבת לעיר מחוז גדולה, ושם היו מקבלים את הכשרתם – יושבים בספרייה וקוראים ספרים שניתן להשיג רק בה, ממלאים מחברות על מחברות בידע שקיבלו ממוריהם במכללה – וכשבאמתחתם כל הידע הנרכש הזה, חוזרים להיות מורים בעיירת הולדתם. הגישה הזו הועילה מאוד בזמנו להרחבת מעגל האנשים המשכילים בחברה, ולמתן הזדמנויות רבות יותר לשכבות באוכלוסייה שעד אז לא זכו כלל לאפשרויות מסוג זה.

מזה זמן רב ברור לכל שהמודל הזה כבר אינו רלוונטי. המחשבה שהידע נמצא בידי המורים בלבד כבר מזמן אינה נכונה. המצב החמיר מאז המצאת האינטרנט והתעצמות התהליך הקרוי הדמוקרטיזציה של הידע. השילוב בין התהליך הזה, שהולך ומתבסס כבר למעלה מעשור, לבין הטלפונים החכמים הוא מכת האגרוף הסופית בפרצופו של החינוך הישן. כל כמה שהמורה יכין את עצמו בבית ויתאמץ להקיף את הנושא מכל צדדיו, לחיצת אצבע קטנה תוביל את התלמיד לכיסוי נרחב פי כמה של אותו חומר, כולל קישורים, סרטונים ולרוב אפילו שיעורים מוקלטים של טובי המומחים באותו נושא.

עם הבעיה הזו מתמודד המודל של הכיתה ההפוכה: במקום להקשיב באופן פסיבי בין כותלי הכיתה, התלמידים מתבקשים ללמוד את החומר בעצמם בבית (על ידי צפייה בסרטונים או קריאת חומר כתוב), ומה שקודם לכן נעשה בשיעורי הבית נעשה עכשיו בכיתה עצמה: עיבוד של החומר התיאורטי, תירגול, דיון משותף, יישום מעשי וכו'.

הרעיון הוא בהחלט טוב – זה מה שבעצם קורה מזה שנים רבות באקדמיה, בעיקר בשיעורים הנקראים סמינרים: התלמידים מקבלים סילבוס עם רשימת מאמרים וספרים רלוונטיים, ומתבקשים להכין את עצמם לשיעור על ידי קריאה מוקדמת של החומר בבית. כשהם מגיעים לכיתה הם דנים עם המרצה בחומר שקראו, בוחנים אותו, מבקרים אותו, מעלים שאלות ומחפשים תשובות.

זה מה שאמור לקרות בכל אופן. הבעיה היא, ששנים של למידה המבוססת על שינון ופסיביות גורמות לכך שרוב הסטודנטים מגיעים לאוניברסיטה כשאין להם את הכלים הבסיסיים ביותר ללמידה עצמאית. הם לא יודעים איך לעשות את זה כי אף אחד אף פעם לא טרח ללמד אותם. לכן המודל של הכיתה ההפוכה הוא חיוני ביותר, ויפה שעה אחת קודם. אך גם אם יתגשמו כל חלומותינו ומשרד החינוך יחליט לאמץ לפתע את המודל המתקדם הזה – זה עדיין לא מספיק. הרעיון מתמודד באופן נכון עם העובדה שהידע הוא היום מוצר יומיומי, טריוויאלי ונגיש לכול, אך הוא לא נותן פיתרון לבעיה חמורה אחרת והיא – בעיית המוטיבציה.

כדי שתלמיד יקרא מאמר בבית – או אפילו יצפה בשיעור וידיאו אונליין כדוגמת אלו שמופצים היום ע"י אקדמיית קאן, TED וגופים רבים אחרים –  צריך שתהיה לו מוטיבציה לעשות זאת. לחלק מהסטודנטים באוניברסיטה יש מוטיבציה כזו: הם רוצים להיות עורכי-דין, למשל, והם יודעים שההכנה הזו תקרב אותם בדרך להשיג את מטרתם; הם רוצים לקבל מלגת לימודים והם יודעים שהלמידה בבית תתן להם יתרון על פני מועמדים אחרים; ובעיקר – הם בחרו בעצמם את תחומי הלימוד שלהם. לדעתי, זו כמובן הנקודה הקריטית ביותר. איזו מוטיבציה יכולה להיות לתלמיד כיתה ח', שכל המערכת שלו נקבעת מלמעלה בלי שום התחשבות ברצונותיו, בכישוריו ובסקרנותו שלו?

הדמוקרטיזציה של הידע, כאשר היא מצטרפת אל התהליך הגלובלי של קבלת שיטת הממשל הדמוקרטית כשיטה הרווחת ביותר, חייבת להוביל למסקנה שהגיעה העת גם לדמוקרטיזציה של מערכת החינוך. לפני 100 שנים, כאשר התנועה הפמיניסטית תבעה לתת זכות בחירה לנשים, נשמעו טענות שנשים הן מוגבלות, אין להן מספיק השכלה וידע על העולם כדי להצביע בבחירות, הן אינן אחראיות מספיק בשביל לקבוע את גורלן ואת עתיד החברה. זה נראה לנו מגוחך היום, אבל אלו בדיוק הטיעונים שנשמעים בימינו נגד האפשרות לתת לילדים לבחור את תחומי הלימוד שמעניינים אותם.

החינוך הציבורי לא חייב להציע לתלמידים כל נושא שעולה על רוחם (כפי שהוא עושה היום, אגב, כדי להתחנף אליהם ולנסות להעלות את אחוזי ההצלחה בבגרות). בהחלט רצוי שהחברה תחשוב מהם תחומי הלימוד החשובים לה ותשקיע בהם משאבים בהתאם. אבל לאחר שנקבע סל כזה של תחומי ידע, אין שום סיבה להכריח את כולם ללמוד את כל המרכיבים שבתוכו באותו זמן ובאותו קצב.

שילוב בין מודל הכיתה ההפוכה לבין מתן אפשרויות בחירה נרחבות יותר במהלך שנות הלימודים עשוי לשפר את האווירה בבתיה"ס, לתת לתלמידים תחושה שבוטחים בהם ומקשיבים להם, ולהכין אותם טוב יותר לעולם שבו הם עומדים לחיות: עולם דמוקרטי, שבו האדם נדרש לבחור שעה שעה מבין שפע עצום של אפשרויות המוטחות בפניו בקצב מסחרר. התעלמות מכך היא בבחינת רשלנות לשמה.

מעניין? צפו בהרצאה של סלמן קאהן שבמידה רבה מתארת איך התחיל הטרנד הזה בחינוך:

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s