נעים מאוד. אני העשור האבוד. קיבלתי תואר דוקטור בשנת 2005. מאז עבדתי כמרצה באוניברסיטה גדולה (שבה לימדתי עוד כשהייתי דוקטורנטית), במכללה בצפון, במכללה בדרום ובסמינר למורים במרכז. בחלק מהשנים הללו לימדתי בשני מוסדות במקביל, ובחלקן בשלושה. באף אחד מהמוסדות לא הוצעה לי משרה מלאה, תקן, קביעות, תנאים סוציאליים או ביטחון תעסוקתי.
בסוף כל סמסטר שלח אגף כוח אדם מכתב שמודיע לי על סיום העסקתי, ובתום חופשת הסמסטר נשלח כתב מינוי חדש. כך במשך שנים ברציפות. בחלק מהמוסדות המשכורת שולמה רק 8 חודשים בשנה. בחודשים הנותרים (שבהם צריך להיות נוכח בבחינות ולבדוק מבחנים ועבודות) לא משולמת משכורת ולא נשמרת הרציפות הביטוחית. חלק מהבעיות טופלו בהסכם שנחתם עם הסגל הזוטר ב-2012, אך העשור האבוד של האוניברסיטאות נפל בין הכיסאות.
לפני כשנה התפטרתי. למעשה, התאילנדים של ההשכלה הגבוהה לא יכולים להתפטר, אלא רק להודיע לראש החוג שבשנה הבאה לא יקח אותם בחשבון. להתפטר יכול רק עובד בעל זכויות: פיצויי פיטורין, מענקי פרישה וכד'. מעולם לא ניתנו לי זכויות כאלה. למעסיק דווקא יש זכויות. באחת השנים הודיע לי ראש החוג שהוא נאלץ לבטל סמינר שלי.
ההודעה נמסרה בשיחה טלפונית שבועיים לפני תחילת הסמסטר. בתמימותי אפילו לא פניתי לוועד כדי לברר את זכויותיי, שכן נרמז לי שאולי יש סיכוי שכן יתקבל תקציב לקראת סמסטר ב' (שנת תקציב חדשה), ולכן "עדיף לא לעשות יותר מדי רעש". התקציב לא התקבל עד היום. באותו שבוע קוצצו בחוג 3 סמינרים, כולם של תאילנדים כמוני. מיותר לומר שאף אחד לא פיצה אותנו על כך שבשלב כה מאוחר אין לנו סיכוי להשיג עבודה אחרת, או על הזמן שבוזבז לריק בהכנת הקורסים.
אבל בואו נעזוב את עלבונו האישי של המרצה. העובדה שבשנים הללו לא הוצעה לנו קביעות משפיעה באופן ישיר על הבעיות שיעלו בדור הבא: כשהפרופסורית שלי סיימה דוקטורט והחלה ללמד, היא היתה בערך באותו גיל שלי היום. ההבדל הגדול: לה היה תקן אקדמי מסודר ותקציבי מחקר. כאשר נתקלה בסטודנטים מוכשרים שיש להם פוטנציאל לדעתה, יכלה להציע להם משרות של עוזרי מחקר, ולערב אותם בפעילות מחקרית משלב מוקדם. כשאני נתקלתי בסטודנטים כאלה לא היה לי מה להציע להם. לעובדי קבלן אין תקציבי מחקר.
כשנשאלתי על ידי סטודנטים אם כדאי להמשיך באקדמיה, עניתי כך: אם יש לכם כסף, ואין לכם שאיפות לקידום או לקביעות – לכו על זה. כל עוד תהיו מאסטרנטים או דוקטורנטים, תוכלו לעסוק במחקר על פי תחומי העניין שלכם. אם תלמדו ברצינות ותגיעו להישגים, תוכלו לקבל מלגות נדיבות וגם ללמד קצת. מי שהמחקר הוא בנפשו יהיה מאושר בשנים הללו.
אבל ברגע שתסיימו את הדוקטורט, תצטרכו להחליט: מחקר או הוראה. אם יש לכם כסף, תוכלו להמשיך לחקור ולהתקדם. לעומת זאת, אם אתם נאלצים להתפרנס, תצטרכו לעזוב את המחקר ולכתת את רגליכם בין עשרות מכללות ואוניברסיטאות, ולקושש חלקיקי משרות מפה ומשם. הוראה ב-3 מוסדות אקדמיים בו-זמנית, ואפילו ב-2 בלבד, לא משאירה הרבה זמן.
מחקר רציני דורש פניוּת, רצף מחשבתי, זמן וכסף. וכך קורה, שכל הכישורים שצברתם במהלך כתיבת הדוקטורט, נזנחים בשנים שבהן אתם צריכים להכין קורסים חדשים, ללמד, ללוות סטודנטים, לבדוק מבחנים ועוד. מה שמצחיק הוא, שלכך דווקא לא ממש הכשירו אתכם.
אנסה להמחיש את הדברים: נניח שהחלום שלכם הוא לרוץ מרתון. אתם מתחילים להתאמן, ומשתפרים לאט לאט. לאחר כשנתיים-שלוש, אתם כבר מסוגלים להשתתף במרוצי 10 קילומטרים (עבודות סמינריוניות). עוד שנתיים עוברות, והנה הצלחתם כבר לרוץ חצי-מרתון (תזה לתואר שני). לאחר 5 שנים של אימונים מפרכים הצלחתם לרוץ מרתון שלם! (דוקטורט). עתה, משהוגשם החלום, אתם מלאי אדרנלין, וכבר מתכננים כיצד להמשיך – אולי תשתתפו במרתון בינלאומי (פוסט-דוקטורט בחו"ל), אולי תרחיבו את תחומי העיסוק שלכם ותתחילו להתאמן לקראת טריאתלון (פיתוח תחומי מחקר חדשים) – השמיים הם הגבול.
אבל אז מגיע מישהו מעסקני הנבחרת, ומודיע לכם שבחרו בכם להשתתף בתחרות קפיצה משולשת. "קפיצה למרחק?" אתם שואלים, "אתה בטוח? הרי אני בכלל רץ למרחקים ארוכים?!" אבל העסקן לוחץ: "אין לנו מי שיקפוץ, ואתה הרי יודע לרוץ – זה כבר חלק גדול מאוד מהקפיצה המשולשת, אנחנו בטוחים שתסתדר…"
ומה תעשו? הלא מדובר בכבוד גדול – אחרי הכול זו הנבחרת, והעסקן הוא אדם מכובד ובעל קשרים. והוא גם מציע משכורת לא רעה. איך אפשר לסרב?
מרצים באוניברסיטאות ובמכללות לא מחויבים כלל בתעודת הוראה, או בכל הכשרה אחרת לתחום זה. הם מועסקים על סמך כישורי המחקר שלהם. כך קורה, שלפעמים חוקרים מעולים מגלים תוך כדי תנועה שהם מרצים גרועים. ההפסד הוא דו-כיווני: גם של המרצה עצמו, שיכול היה להמשיך להשקיע את רוב זמנו במחקר, וגם של הסטודנטים, שאינם מרוצים מהשיעורים שבהם הם יושבים. וזה פוגע גם בקבוצה אחרת: חוקרים צעירים שמגלים שהם טובים מאוד בהוראה, נהנים ממנה ומצליחים בה, אך בשל ההשקעה בה הם נאלצים להזניח את הכיוון המחקרי.
כאשר מרצים כאלה פונים בבקשה לקבל קביעות במוסד אקדמי, הקריטריון היחיד שנלקח בחשבון לגביהם הוא מספר הפרסומים המחקריים ולא רמת ההוראה. לכו תסבירו לוועדות הקידום, שכבר כמה שנים אתם מלמדים 4-3 ימים בשבוע, ולא נשאר לכם זמן לפרסם מאמרים ולהשתתף בכנסים – "היי, הרי אני הייתי מרתוניסט עד לפני כמה שנים, ואתם אלו ששכנעתם אותי לעבור לקפיצה-משולשת! האם זו אשמתי שלקחתי את זה ברצינות ונהייתי טוב בזה? לא יכולתי באותו זמן גם להמשיך לרוץ ריצות ארוכות וגם להתאמן בזינוקים, פיתוח מהירות וקפיצה לבור מלא חול!"
רבים מבני העשור האבוד נדחקו בעל כורחם לפינה הזו: מכיוון שאיש לא הציע להם תקן או קביעות, הם נאלצו ללמד כמורים מן החוץ במספר מוסדות. הניסיון הרב שצברו בשעות ההוראה המרובות הללו לא עמד לזכותם ביום שבו הגישו בקשה לקבלת קביעות. בדיוק כמו הקבלנים שמייבאים לכאן עובדים זרים, גם האקדמיה התרגלה לנוחיות של הדלת המסתובבת: ד"ר הולך וד"ר בא, והאוניברסיטה לעולם עומדת.
אז אל תתפלאו שפרס נובל מוענק לישראלי-לשעבר, שלא קיבל קביעות באקדמיה הישראלית. אלו לא המוחות שבורחים מכאן. אלו בני אדם – משכילים ובעלי משפחות שנמאס להם להיות עובדי קבלן מנוצלים של תעשיית ההשכלה הגבוהה.
Photo by Changbok Ko on Unsplash
מילים שענת 