בשבוע שעבר הצעתי כאן לתת לתלמידים יותר חופש פעולה בבחירת סדר-יום אישי בתוך הלמידה הבית-ספרית. חופש בחירה כזה יצור מצב שבו לא כל הילדים עושים את אותם הדברים בכל שעה נתונה. כמו שקורה לסטודנטים, לחלקם ייווצרו חורים במערכת, שבהם הם עדיין נמצאים בתוך שטח ביה"ס, אך אין להם כרגע שיעור מוגדר.

שעות אלה יכולות לשמש את הילדים להכנת שיעורי בית, למשחק או שיחה עם חברים, ואפילו כדי לנוח או לשמוע מוזיקה באייפון. הבעיה היא שהאופן שבו בנויים בתיה"ס כיום לא מכוון לתת פתרון לכל הפעילויות הללו. כשילד לא נמצא בשיעור, אין בעצם שום מרחב אחר בתוך ביה"ס שבו הוא יכול להימצא.

אלו מכם שבחרו להכין שיעורי-בית להיום, ודאי קראו את מאמרה של נטעלי גבירץ ב-Mako על בתי הספר המדליקים בעולם. כפי שהיא מגדירה זאת – "בעולם לא מסתפקים בוועדת קישוט… ובמדינות שונות מעצבים בתי ספר שיהפכו את הלימודים לחוויה כיפית ומהנה." יש שם רעיונות מגניבים למדי, אבל השאיפה שגם אצלנו יגיעו לזה מנותקת מדי מהמציאות. אני מעדיפה להציע אופציה זמינה יותר, שנמצאת ממש בהישג יד.

מכיוון שצר עולמי כעולם נמלה, אשתף אתכם בתהליך ההקמה של מבנה הקבע של ביה"ס הדמוקרטי במודיעין, שבו לומדים ילדיי מזה 13 שנים. במשך 10 שנים למדנו בקרוואנים, מכיוון שמשרד החינוך התנגד לתת לנו בית משלנו. את בתיה"ס בישראל בונות הרשויות המקומיות, אך רק לאחר קבלת אישור ותקציב ממשרד החינוך. אחרי סדרת מאבקים משפטיים קיבלנו אישור כזה. במשרד החינוך מוקדש תקציב מוגדר לצורך העניין, ומאפשרים לרשות המקומית לבחור איך יראה ביה"ס, מתוך 5-4 אפשרויות של דגמים המוכנים אצלם.

קהילת ביה"ס פנתה לאדריכלית של המשרד, וביקשה לנהל דיאלוג על שינוי תכנית הבנייה, מאחר והדגמים המוצעים אינם תואמים את הצרכים החינוכיים של ביה"ס. כפי שתיארתי קודם, לכל ילד אצלנו יש מערכת אישית, ולרבים מהם יש חלונות פנויים, לפעמים במשך כמה שעות ביום. לכן מלבד כיתות לימוד יש צורך גם בחדרים פנויים אחרים, בשטחים פתוחים שמאפשרים משחק חופשי, שוטטות, גינון, בניית מחבואים ועוד, ובמקומות שבהם ילדים יכולים ללמוד לבד או בקבוצה (ספרייה מרווחת, שטחי חוץ מוצלים). בנוסף, יש לתת את הדעת על חללים שישמשו את הגופים הדמוקרטיים של ביה"ס: הוועדות, שמורכבות מילדים, הורים ומורים, ובעיקר הפרלמנט – הכנסת שלנו – שבו נקבעים חוקי ביה"ס והדיונים בו מתקיימים בפורום רחב, שפירושו במקרה הזה אולם התכנסות גדול דיו.

סליחה, מה את חושבת שזה פינלנד פה? מאיפה יהיה כסף לכל זה?

תתפלאו. לאחר תהליך לא ארוך של שיחות בין נציגי הקהילה לבין האדריכלית מטעם משרד החינוך, הוכן דגם חדש, שנותן פתרון לצרכים היחודיים של ביה"ס באותו תקציב ובאותם תנאים בדיוק כמו בדגמים הקיימים. הדבר היחיד שהקהילה נאלצה לממן בעצמה היה כיתת מחול, שנבנתה כקומה שנייה מעל כיתות א-ב, ומשמשת גם לכינוסים של כל הקהילה.

במבנה הקבע היפהפה, שבנייתו הושלמה תוך שנה אחת, לומדים כ- 350 ילדים מגיל 3 עד 18. יש בו כיתות לימוד וגנים סטנדרטיים, המקובצים בכמה מעגלים, שמסודרים כל אחד מסביב לחצר פנימית קטנה. באמצע יש כיכר גדולה והרבה מאוד מרחב פתוח. הילדים החליטו בפרלמנט שלכיתות יהיו שמות של ארצות, וכך אתה יכול למצוא את עצמך לומד תנ"ך בניו-זילנד ורץ לשיעור ערבית בהוואי.

מלבד הכיתות, יש גם חדרים שנקראים בתים, שבהם לא מתקיימים שיעורים. הבתים הם רב-גילאיים (בית א-ב, בית ג-ד, בית ה-ו, בית זחט, ובית י-יב) והם נראים יותר כמו בית מאשר כמו כיתה. יש בהם מטבחון קטן, פינת אוכל, ספות ופינות ישיבה, ותא אישי לכל ילד, שבו הוא יכול לשים את התיק שלו בבוקר (כוורת עץ ללא נעילה).

בכל בית כזה נמצא מבוגר אחראי במשך כל שעות היום – חונך בית. הבית הוא המקום שבו הילדים בוחרים להיות כשיש להם זמן פנוי (כמובן שחלקם מעדיפים לשהות בחוץ כשמזג האוויר מאפשר זאת).

חונך הבית נמצא שם בשבילם, אך הוא אינו מלמד שום דבר באופן רשמי. לפעמים הוא משחק עם קבוצת ילדים, לפעמים הוא מסייע בגישור ובפתרון סכסוכים בין ילדים, לפעמים הוא מארגן פעילות של בישול, נגינה, יצירה, על פי העדפותיו האישיות, או עוזר לילדים לארגן פעילות כזו בעצמם (תלוי כמובן בגיל הילדים. עבור התיכוניסטים, למשל, הבית הוא מאין מועדון שבו רובצים על ספות, משחקים שש בש ומכינים נס-קפה, ואילו בבתים הצעירים יותר תראו הרבה פעילות של משחקי קופסא, יצירה וחבורות מסתודדות).

כמובן – גם כאן אין מקום להתחכמויות. צריכה להיות התאמה בין המבנה לבין הגישה החינוכית. מבנה פתוח לא יעבוד כל עוד לא נוותר על השיטה הסגורה. ובכל זאת, חשוב להדגיש שהכול תוכנן על ידי אדריכלית מטעם משרד החינוך, על פי כל הכללים שקבע המשרד. זה אומר שבאותו תקציב ממש שבו בונים היום מפלצות בטון – שכל הקישוטים של ועדות הקישוט רק מדגישים את עליבותן – אפשר לבנות משהו אחר לגמרי. הכול תלוי ברצון הטוב של הגורמים האחראים, ובדיאלוג אמיתי בין האדריכלים לבין הצרכנים – מורים, הורים וילדים. אז אם עומדים לבנות בישוב שלכם בית ספר חדש, דעו שהתכניות כבר שם. רק צריך לדעת לבקש שיעשו בהן שימוש.