כל הזמן שבעולם

בשבוע שעבר כתבתי כאן ביקורת על האופן שבו מנוהל הזמן בבתיה"ס השמרניים. תגובה ארוכה שקיבלתי מהבלוגרית חיה'לה, התריעה בי שלא אתפתה לגלוש למה שהיא מכנה גישה רומנטית לחינוך וללמידה. הכוונה היא למחשבה התמימה של אנשי חינוך, הורים ותיאורטיקנים שתיתכן באמת למידה שכל כולה הנאה וסיפוק, בכל רגע נתון, ללא תסכולים, כעסים ושיעמום.

אני מניחה שמה שהפעיל את התגובה הזו הוא השימוש במונח זרימה, שממנו אפשר אולי להסיק שאני מאחלת לכל התלמידים לשבת בסוטול על חוף הים, לעשן נרגילה ולזרום עם הכיף שלהם. ולא היא. ראשית, אני נגד עישון מכל סוג. ושנית – התיאוריה של הזרימה בלמידה כלל לא מכוונת לשם. להפך – קבלה של עקרון הזרימה מחייבת התייצבות אמיצה מול הרעיון שללא שיעמום, כעס ותסכול, כמעט בלתי אפשרי להגיע לרגעים קטנים של למידה מוצלחת.

מוסדות החינוך השמרניים בנויים כיום כך, שכל תסכול של תלמיד אחד גורר הפרעה בוטה לכל מהלך הלימודים של שאר הילדים שהוצבו, באופן שרירותי למדי, באותו תא-מעצר. כעס או סתם שיעמום מטופלים על ידי המערכת ביד קשה. ידעתם שילד שמוריד את העיניים מהמורה ומצייר לעצמו ציור מסתכן במקומות רבים בכך שתירשם לו הפרעה? המצב הזה מוביל למציאות שבה ילדים מרגישים שהם מצויים בתוך סיר-לחץ. אין לאן לברוח.

הטענה שכל רעיונות החינוך הפלורליסטי ידועים לכל כבר שנים רבות ובכל זאת לא מצליחים להשפיע על המציאות הבית-ספרית, ולכן יש להסיק שהם יפים רק בתיאוריה אך אינם ישימים – היא טענה מצחיקה ממש. זה כמו להגיד שהאפשרות ללכת עם בגדים קצרים בקיץ ידועה בחברות מסורתיות כבר עשרות שנים, ובכל זאת אף אישה שם לא הולכת ברחוב עם גופייה גם כשיש 40 מעלות בצל, ולכן כנראה פשוט לא חם להן.

האם היינו מעזים לטעון, שבחברות מסוימות הרעיון של לבישת בגדים שנעים יותר להתהלך בהם הוא טוב בתיאוריה אך לא מעשי? ברור שלא. נשים לא לובשות בגדים קצרים בחברות דתיות-קיצוניות לא בגלל שחם להן פחות מלגברים באותם מקומות, אלא בגלל שהחינוך שקיבלו, המסורת החברתית והפחד מפני תגובת הגברים השליטים לא מאפשרים להן לעשות זאת.

יתכן, אם כן, שכל הרעיונות החינוכיים הדיאלוגיים, הדמוקרטים והפלורליסטים לא מצליחים לחדור לתוך בתיה"ס השמרניים לא מפני שהם אינם ישימים. לא מפני שהם רומנטיים או תמימים מדי. אלא מכיוון שהם לא יכולים להצליח בתוך מעטפת אירגונית שמתמקדת בכפייה ובשליטה.

אני לא מציעה לבטל לחלוטין מסגרות זמן מכל סוג, אלא רק לפתוח את הראש ולתת לאסירים (וגם לסוהרים) הרבה יותר חופש פעולה ואפשרויות בחירה בתוך המסגרות הללו. ואני לא מתכוונת ללמידת פרוייקטים, שבהם המורה מחליטה מה הנושא והתלמידים בוחרים שאלות חקר בתוכו. זו לא בחירה אמיתית אלא רק משחק בכאילו-בחירה. אתה אף פעם לא יכול לבחור לא להשתתף במשחק.

במקום זאת, דמיינו לכם מציאות שבה בתחילת השנה מוצע לכל תלמיד סל של תחומי עניין, שמתוכם הוא בונה לעצמו מערכת שעות אישית. אם הוא בחר ללמוד אנגלית הוא יצטרך להתחייב לעמוד בתנאי השיעור – כך וכך שעות בשבוע, ועוד כללים שייקבעו על ידי המורה שמעביר את השיעור (שיעשה בחוכמה אם ינסח את החוקים בדיאלוג עם התלמידים עצמם). הבחירה היא שלו וכך גם האחריות למימושה.

אבל מה יעשו כל אלה שלא בחרו ללמוד אנגלית באותה שעה? אפשרות אחת היא שהם יבחרו תחום עניין אחר ויפגשו מורה אחר. אפשרות נוספת – הם יתנדבו ללמד בעצמם ילדים צעירים מהם. יש עוד המון אופציות דומות. ומה יהיה על כל אלה שלא מצאו שום דבר אחר שמעניין אותם באותה שעה? האם הם סתם יסתובבו בחצר? בשביל זה החצר צריכה להיות מקום מעט יותר מזמין, לא? ואולי יהיה בתוך ביה"ס מרחב מיוחד שמיועד בדיוק לצורך הזה?

וזה מביא אותי לצעד הבא: כדי שנוכל לעשות שינוי מהותי בניהול הזמן בבתי הספר, צריך לעשות שינוי במרחב הפיזי של מוסדות החינוך. שני אלה קשורים בטבורם לשאלה הגדולה ביותר, שאני מבטיחה לעסוק בה בקרוב: מהי מטרת בית הספר בכלל? כדי לאפשר מערכת שעות גמישה יותר, שיטות למידה לא-פרונטליות, וניהול זמן אישי בהתאם לבחירה של התלמידים עצמם, צריך שכל המרחב ייראה אחרת.

האם זה אפשרי? ברור שכן! אכתוב על זה בשבוע הבא, ובינתיים בתור שיעורי בית (לא חובה…) אתם מוזמנים להציץ בכתבה הזו באתר Mako – על כמה בתי ספר מדליקים למדי בעולם. מעורר קנאה.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s