המילה חינוך עברה הרבה תלאות מאז חנוך לנער על פי דרכו המקראי. אבל היום כשאדם אומר על עצמו שהוא איש חינוך, נדמה שנלווית לכותרת הזו ארשת יבשה של רצינות, מעורבת בחשיבות-עצמית מאוסה, בתיבול עדין של היעדר הומור עצמי.

בניגוד לאנשי חינוך היו (וישנם) גם אנשים שהם מחנכים אמתיים. נגיד – יאנוש קורצ'אק. חוץ מללכת אל מותו ביחד עם הילדים של בית היתומים שלו, וזה מה שרובנו יודעים עליו, קורצ'אק היה מחנך ברמ"ח אבריו. בית היתומים שלו היה במובנים רבים בית הספר הדמוקרטי הראשון.

קורצ'אק וצוותו התייחסו אל הילדים בכבוד השמור בדרך כלל רק למבוגרים, ושיתפו אותם באופן מלא בקביעת דרכי ההתנהלות של המוסד. קריאת ההתלבטויות החינוכיות שלו בספריו, ובראשם הספר כיצד לאהוב ילדים, מבהירה את העובדה הזו באופן הברור ביותר.

במשך השנים, בעיקר מאז הוקמו בתי הספר של העידן התעשייתי, עברנו להשתמש בשם תואר אחר לאנשים שאמונים על חינוך ילדינו: מורים. חלק מהמורים מוגדרים על ידי המערכת כמחנכים, והיא מקצה עבורם שעות כדי לעסוק בעניינים שנחשבים לחינוכיים או ערכיים, ואינם נתפסים כמשהו שמקדם למידה נטו. זו כמובן שטות גמורה. חינוך יכול לקרות בכל שיעור, ואין שום חשיבות לשאלה מהי הכותרת הרשמית שלו (בכלל, ההנחה שאפשר להפריד בפינצטה בין חומר לימודי לחומר חינוכי היא חסרת שחר).

בתחילה היו המורים אלה שהידע היה ברשותם. הידע הוחזק אז רק בספרים, שישבו בעיקר בספריות ציבוריות ואוניברסיטאיות. רוב האנשים לא החזיקו ספרים בבית. כל מי שקרא את ספרי אן מאבונלי הנהדרים זוכר את התהליך: התלמידים הטובים ביותר בביה"ס הפריפריאלי נשלחים אל הקולג' הקרוב (המכללה, האוניברסיטה), שם יוכלו לרכוש השכלה, כלומר: לאגור ידע, ואז ישובו לפריפריה ויהפכו בעצמם למורים המנחילים את הידע הלאה. זוהי מהותה של ההוראה הפרונטלית – מסירת ידע מפיו של המורה לאוזניים של התלמידים.

הבעיה היא שחסידי ההוראה לא הבינו דבר בסיסי: למידה אינה פעילות פסיבית. נוכחותו של התלמיד בתוך חדר סגור עם מקור הידע אינה מספיקה כדי שהילד ירצה ללמוד. למידה אמתית מתרחשת רק כשיש מוטיבציה פנימית לעשות זאת. כשאין מוטיבציה כזו, הדבר משול למאמן כדורסל שעומד ומוסר כדורים, אולם הילדים שמולו אינם מושיטים את ידיהם כדי לתפוס אותם. הם אמנם עומדים בשורה ישרה, זקופים וצייתניים, אבל כל עוד לא יושיטו את ידיהם לפנים – אין כל סיכוי שיתפסו את הכדור.

השנים חלפו. מורים הוסיפו למסור עוד ועוד כדורים, אולם רק מעטים מן הילדים הושיטו ידיים. לפעמים נפל הכדור ליד הרגל של מישהו והוא הרים אותו. לפעמים הוא כמעט פגע למישהו בבטן, ומרוב בהלה הוא תפס אותו באופן אינסטינקטיבי. זוהי הסיבה שאנחנו מרבים לשמוע את המשפט: "כן, סיימתי תיכון ואפילו עשיתי בגרות, אבל אני לא זוכר שום דבר ממה שלימדו אותי שם".

בשלב הבא, ככל שמערכת החינוך נהייתה יותר ויותר ממוקדת בהישגים מדידים (מבחנים וציונים), נאלצו רבים מן המורים להפוך מאנשים שעוסקים בהוראה למי שעוסקים במתן-הוראות. מהפיכת המידע שאנו חווים בעשרים השנים האחרונות החמירה את המצב, שהיה חמור מאוד כבר לפני כן. עכשיו אפילו האשליה שהמורה הוא מקור הידע התנפצה לרסיסים. מורים ישרים שואלים את עצמם: מה המטרה של כל זה? עד מתי אוסיף לזרוק לאוויר כדורים שאיש אינו מעוניין לתפוס?

הפתרון קיים ממש מול עינינו: המורים צריכים לשוב ולהיות מחנכים, או אולי מוטב להשתמש בשם חדש – חונכים. לא מרצים שנותנים שבע הרצאות ביום והולכים הביתה מותשים, לא מורים שעסוקים באכיפת משמעת, שליטה ומתן הוראות שרירותיות. חונכים. שינוי כזה יוכל להתרחש רק אם תהיה ירידת לחץ משמעותית בכל הכיוונים: צמצום מקצועות הלימוד, הכנסת אלמנטים של גמישות ובחירה למערכת השעות ועוד.

אך השינוי הנדרש והדחוף ביותר הוא צמצום מספר הילדים שעמם נפגש כל חונך. חינוך משמעותי דורש אינטימיות. הוא דורש היכרות אישית עמוקה. מעשה החונכות הוא בעצם מעשה של ליווי, שדורש הרבה סבלנות, זמן ואורך-רוח. כל זה לא יכול להתקיים כשמורה אחת נדרשת ללוות 42 תלמידים. גם המְסוּרוֹת והקשובות שבהן לא יצליחו להכיר באופן אישי את כולם. ומי יצא נפסד? בדרך כלל הרוב הדומם – אלה שאינם מבריקים במיוחד אך גם אינם עושים צרות. כל אלה שעומדים שורות-שורות מול מאמן הכדורסל ומביטים בהשתוממות אל עבר הכדורים שחולפים לידם שוב ושוב, מתגלגלים לדרכם הלאה ללא מטרה.