לאחרונה התחלתי להיות פעילה בפורום חדש של האטה בחינוך.

איך זה קרה? סיפור ארוך… טו מייק א לונג סטורי שורט, מפגש עם מיקה מהקרן לעידוד יוזמות חינוכיות גרם לשתינו לחשוב שעולם החדשנות הפדגוגית מדבר לאחרונה יותר ויותר במילים הייטקיסטיות כמו יזמות, סטארט-אפ והאצה, ואולי עולם החינוך זקוק במקביל גם להתכוונות הפוכה של התבוננות, שהייה והאטה…

דברים התגלגלו, חברנו לאורית מ-למידה מתנועת החיים, ולפני שהספקתי להגיד קן רובינסון היו כבר ארבעה מפגשי זום שבהם ארחנו אנשים ונשים חכמות שחלקו איתנו את המחשבות שלהם, עלה לאוויר אתר ראשוני שמרכז את הפעילות עד כה, ובעיקר – התחילה להיווצר קהילה שעוסקת בנושא.

באחד המפגשים היותר מרגשים מבחינתי, שבו זכיתי לשוחח עם ההוגה שהכי השפיע על תפיסת העולם החינוכית שלי, אמר לנו דני לסרי:

האטה היא לא עניין של מהירות, אלא של איכות…

בעקבות האמירה הזו, ניסיתי לעשות קצת סדר במחשבות: אז מה זה בעצם בשבילי החיבור בין מינימליזם והאטה, לבין חינוך?

1. דיאלוג, היכרות וחיבור אישי
זה העיקר. תמיד! וצריך לתחזק את זה כל הזמן. בלי פשרות. כל דבר אחר, אפשר לדחות לאחר-כך…

לפני כמה שנים זכיתי לבקר בביה"ס המיתולוגי סאמרהיל בבריטניה, שם אמרו לנו זואי רדהד (בתו של א"ס ניל) ובנה הנרי, המנהלים השותפים של ביה"ס, בדיוק את זה: כשילד חדש מגיע אלינו, קודם כל אנחנו דואגים ל-Well Being שלו, נותנים לו את כל הזמן שהוא צריך למצוא את מקומו מבחינה חברתית, לקשור קשרים, להכיר את התלמידים האחרים ואת המורים… להרגיש בבית. רק אחרי שכל זה יקרה, הוא יהיה פנוי ללמידה פורמלית.

בתמונה: אספת קהילה בביה"ס סאמרהיל

2. העדפת מגוון על פני אחידות, והעמקה על פני כמות
אין שום תוכן שכולם "חייבים לדעת" (מלבד דרך ארץ, כמשתמע מהסעיף הקודם). מי שילמדו דבר כלשהו שמעניין אותם לעומק, ידעו בהמשך ללמוד כל דבר אחר שירצו.

ואגב: משחק, יצירה, תנועה וכל סוגי האומנויות – אינם "העשרה" שעושים אם נשאר קצת זמן – הם הם הלמידה במיטבה.

3. חופש
חיוני להכניס חירות ובחירה לשגרה הבית ספרית. במקום שבו יש לי תחושת בעלות על הלמידה ועל הזמן שלי, המוטיבציה תהיה גבוהה יותר. אי אפשר להמשיך עם תבנית בית הכלא ולצפות לצמיחה.

4. יותר הקשבה ופחות דיבור
ככל שאני, המורה/ההורה, אדבר פחות – הילדים ידברו ויפעלו יותר. וזה גם ישאיר לי יותר פניות להתבונן בהם, להכיר אותם באמת, וללמוד מהם. זה נכון, אגב, גם להוראת מבוגרים…

5. שעמום
האטה דורשת הוספת פרקי זמן לשוטטות, לבהייה, ולניהול שיח חסר תכלית. עדיף שזה יקרה מחוץ לכיתה – באוויר הפתוח, טבעי או עירוני. ולא רק בימי קורונה, קפסולות והגבלות. כבר בעת העתיקה ידעו שהדרך הכי טובה ללמוד היא "להלך בדרך", לשוחח, להתווכח, לשבת בצל ולחשוב…

6. צמצום
אם רוצים חינוך איטי, חייבים להתחיל לצמצם הכול – את מספר התלמידים שכל מורה פוגש/ת ביום, את מספר תחומי הדעת שכל תלמיד/ה פוגש/ת בבת אחת (ביום, בשבוע, בשנה), את כמות שיעורי הבית, המטלות והמבחנים.

7. די לציונים!
ציונים הם האויב הגדול ביותר של החינוך בימינו. אני לא מגזימה ולא צוחקת! שחרור משיטת הציונים ומכל מה שנגזר ממנה בהתנהלות הבית ספרית, במערכות היחסים שאפשר לכונן בתוך השיטה הזו – יכול להיות קוביית הדומינו הראשונה שתפיל את כל המבנה העמוס והממהר-תמיד הזה.

כי תסתכלו שוב לאחור: שיטת הציונים –
מזיקה ליצירת קשר אישי בגובה העיניים (1)
מעודדת אחידות (2)
מפריעה למתן אוטונומיה ללומדים (3)
גורמת למורים לדבר יותר ולהקשיב פחות (4)
לא משאירה מקום לכל מה שהוא "לא למבחן" (5)
והיא הסיבה המרכזית לעומס (6)
כי כולם מקבלים ציונים ללא הפסקה: לא רק הילדים, אלא גם המורים, המנהלים, "בתי הספר".
ולכן צריך למהר, ולהספיק, ולהשיג…. עד שכולנו נשארים בלי אוויר.

זה המשפט שאני שומעת הכי הרבה במפגשים עם מורים ומורות – אין לנו זמן לנשום!

ומה אחרי שנבטל את שיטת הציונים אתם שואלים?
מה נעשה בלי האפשרות למיין ולדרג ילדים?
מה נעשה בלי מבחני בגרות אחידים?
בלי שליטה וכפייה תחת השוט של "כלום לא יצא ממך" אם לא תצליחי ב-X או Y? (ובעיקר אם לא תצליחי במשוואות שכוללות את X ו-Y ביחד!)

מה שיקרה אז, מוביל אותי לעיקרון השמיני והאחרון של חינוך איטי:

8. אמון
התנאי ההכרחי לעצם האפשרות לקיים חינוך איטי ומיטיב, הוא אמון בין כל השחקנים על המגרש. כי כשיש אמון, אנשים לא ממהרים להזדעק על כל שינוי ועל כל התנסות חדשה שמציעים להם. הם מוכנים לנשום עמוק לרגע לפני שהם מגיבים בבהלה ופוסלים כל רעיון חדש. הם מוכנים להקשיב. ואפילו לתת צ'אנס.

נדמה שבימים אלו שבהם כולנו נצטרך להתאים את עצמנו למשהו חדש, אולי יותר מפעם אחת במהלך שנת הלימודים הבאה, האמון הזה דרוש במיוחד.

דומינו
קוביות הדומינו של החינוך עדיין יהיו פה אחרי שנחליף את בית הכלא של שיטת הציונים בגישה מבוססת אמון: עדיין יהיו פה ילדים שאוהבים ורוצים ללמוד, מורים שאוהבים ורוצים ללמד, וקהילות של הורים ועובדי ציבור שרוצים להעניק לדור הבא את הטוב ביותר שניתן לתת.

בית הספר הוא גוף חשוב בחתירה לשוויון ולצדק חברתי.

דומינו הוא משחק יצירתי וצבעוני, שדורש המון סבלנות והתנהלות זהירה ואיטית. בואו נדאג לכך שלפחות בשנה הקרובה נהיה חופשיים לשבת על הרצפה בנחת, לנשום, ולהתחיל לבנות מהקוביות משהו יפה. מי יודע – אולי זה יצליח ונרצה להמשיך בכך גם אחר כך…

אבל זה יצליח רק אם נעשה זאת מתוך ידיעה ברורה שגם אם הדגם החדש ייפול וייבנה מחדש פעמים אין ספור, יש לנו זמן, פניות ובעיקר רצון לשחק ביחד את המשחק הזה. תראו כמה יפה זה יכול להיות! (ושווה לצפות עד הסוף) –

אגב, לבחורה הצעירה הזו, לילי הבש (Lily Hevesh – הידועה ביוטיוב בשם Hevesh5), לקח כ-8 ימים לבנות את הדגם המרהיב הזה, ולצלם את ההריסה המוחלטת שלו. כ-25 שעות נטו. עד כה צפו בסרטון מעל 100 מיליון איש. יש לה ערוץ יוטיוב פופולרי, ובגיל 21 היא עושה פרויקטים עבור חברות ענק במשק.

ידעתם בכלל שיש דבר כזה אומנית דומינו? (אני לא…) היא התחילה לעסוק בזה בגיל 9, אחרי שחיפשה את המילה Dominoes ב—-יוטיוב, אלא מה. מזל שלא היה שם מי שיגיד לה שזה "בזבוז זמן"…

רוב הילדים שנמצאים בבתי הספר שלנו היום, יעבדו בעבודות שאין לנו מושג בכלל שהן קיימות – חלקן בגלל שהן באמת עדיין לא קיימות… גם את זה כדאי לזכור כשנמצאים במירוץ האין-סופי שנועד להכין אותם לשוק העבודה העתידי. אולי פנאי ופניות זה מה שדרוש להם יותר מהכול. במיוחד עכשיו.

רוצים להעמיק עוד בהאטה וחינוך?

• בקרו באתר של פורום האטה בחינוך
• אורית פרנפס: מה להאטה ולחינוך?
• מגזין סק;ופ של משרד החינוך, אגף מחקר ופיתוח, בנושא האטה וחינוך
• עמית נויפלד: אתר תנועת ההאטה בישראל
• עוד על מינימליזם בבלוג: מינימליסטית בקטנה
• וכאן תוכלו לקרוא על הביקור המאלף שלי בסאמרהיל

עקבו אחריי גם בפייסבוק

Photo by Jernej Furman on Flickr