הנה הייתה אחת שהייתה יפה וחכמה ופתוחה לגמרי לעולם, ובת 17 הייתה

יש לי ילדה בת 17. אולי בגלל זה, כשניתנה לי ההזדמנות להשתתף במלאכת העריכה וההגהה של הספר הזה – יומן טרזין – שיצא לאור בהוצאת בית טרזין, לא יכולתי שלא להתרגש מכל משפט שכתבה עליזה אהרמן (לימים ש"ק) ביומן המרתק שניהלה בהיותה בת 17 בלבד. לא יכולתי שלא להתפעל מהבגרות, מהחכמה, מהרגישות ומהאנושיות המדהימה של נערה כה צעירה, בת גילה של בתי.

terezin

אבל נחזור לרגע להתחלה. כמו שאומר בנה של עליזה דניאל שק בהקדמה לספר, סיפורם של הוריו הוא לכאורה "סיפור שואה עם סוף טוב". אלא שגם סיפורים עם סוף טוב אינם עניין פשוט. עליזה פגשה את זאב בפעילות של תנועת הנוער הציונית בפראג. הוא היה מבוגר ממנה בשבע שנים. כשנפגשו שוב בגטו טרזיינשטאט (טרזין), הגטו ששימש כתפאורה ליחסי הציבור של הנאצים כשרצו להציג לעולם את הטיפול הנאות שמקבלים היהודים, הם כבר היו זוג.

זאב ניהל רישומים קפדניים של כל המתרחש בגטו. הייתה לו תחושה שיום אחד הנאצים ינסו להעלים את הראיות לזוועות שקרו במקום. כשהתנדב לעלות על הטרנספורט לאושוויץ, אחרי שראה שאמו מופיעה ברשימת השמות למשלוח, הורה לעליזה להמשיך במשימה: לתעד את קורות הגטו למען העתיד. עליזה, כאמור בת 17 בלבד, מילאה את בקשתו. היא כתבה ביומן החל מאוקטובר 1944 ועד ליום שבו הגיעה אליה ידיעה על מותו של זאב בחודש מאי 1945 (ידיעה שהתבררה לבסוף כשגויה).

היומן כתוב בגרמנית באותיות עבריות. אם מישהו מהשומרים הגרמנים היה מוצא אותו, היה בוודאי חושב שאלו סתם הגיגים של ילדה. איש לא יכול היה להעלות בדעתו שנערה כה צעירה תתעד בקור רוח ובאופן מפוכח כל כך את הזוועות שהייתה עדה להן. היא מציינת מספרים מדויקים של אנשים שהגיעו אל הגטו ויצאו ממנו אל מחנות המוות, ומתארת את עבודות הכפייה, את פעילות המנהיגות היהודית בגטו, את שמות הקצינים הנאצים והמבקרים האירופאים שהגיעו למקום וקיבלו את "ההצגה היומית" שהפיקו הגרמנים למענם כמעין מופע ראווה, כמו גם את הכאוס שהתרחש במקום לאחר התבוסה הגרמנית. בתוך הנתונים הקשים הללו משולבות מחשבות עמוקות על משמעות החיים בעולם שאלו הן פניו, שאינן נופלות מאלו של נערה אחרת שיומנה כבר הפך למיתוס – אנה פרנק. כך למשל היא כותבת בנובמבר 1944:

כאשר נדע הכול (ואף אם יהא זה המוות), האם תוכל אי פעם האכזריות הזו, הנוגעת בגבולות האלוהים, להתייצב במידה מספקת של אכזריות לנגד עינינו? והרי כל מה שאיננו יודעים, והמתגלה לעינינו באקראי, הוא נורא אלפי מונים מן הלא-נודע, מן המוות.

האם אני מפחדת? אקרא פאוסט וישעיהו וירמיהו ואכתוב כמיטב יכולתי תעודה שתשרוד אחריי. על זה אני חושבת. לא למשוך אלי את תשומת הלב של העולם. לא לומר: הנה הייתה אחת, שהייתה יפה וחכמה ופתוחה לגמרי לעולם, ובת 17 הייתה, ולפתע, בראשיתה, כבר לא הייתה עוד.

אלא שבניגוד לאנה, עליזה נשארה בחיים. היא וזאב נפגשו שוב אחרי המלחמה, עלו לישראל והקימו משפחה גדולה. שניהם היו פעילים בהקמת בית טרזין, המוזיאון שפועל להנצחת זכר חללי הגטו. סיפורם מסופר בקצרה בהקדמה שכתב הבן. עוד מצורפים ליומן: מבוא היסטורי קצרצר של ד"ר מרגלית שלאין על המציאות בגטו בתקופה שבה נכתב היומן; טור שפרסם זאב ב-1946 בעיתון הארץ על ציירים יהודים בטרזין; והסבר על ציוריה של עליזה שכתבה רותי אופק.

terezin3

כי זה הדבר המדהים השני בפעילות התיעוד של עליזה אהרמן: לצד הכישרון הספרותי היא הייתה גם ציירת מוכשרת. לאורך כל התקופה היא ציירה את החיים בגטו. אמנם החלק העיקרי בספר הוא היומן עצמו, אבל הציורים הרבים של עליזה שצורפו אליו מאלפים לא פחות. בסוף הספר אפשר לראות סרט שלם שציירה על גליל נייר (אני עוד זוכרת סרטונים מצוירים כאלו שהיו מקרינים לנו בפנסי קסם בקיבוץ…) – על סיפור האהבה שלה ושל זאב.

terezin1

אבל זה עדיין לא הכול: רק לאחר פטירתה של עליזה גילו ילדיה שבנוסף ליומן ה"רשמי" שניהלה במצוותו של זאב, היא כתבה במקביל יומן אישי שבו הרשתה לעצמה לבטא את כל עוצמת רגשותיה וגעגועיה לאהוב שאין לה כל מידע אודותיו. המשפחה התלבטה אם לפרסם גם את היומן הפרטי הזה, ובסופו של דבר צורפו כמה קטעים מרגשים מתוכו לפרק האחרון של הספר.

terezin4

לפני חודש סירבתי לבקשתה של בת ה-17 שלי לחתום על אישור היציאה למסע לפולין. הסברתי לה שדווקא משום שהיא בוגרת, רגישה ורצינית כל כך, לא הייתי רוצה שהחוויה החזקה, העוצמתית והמשמעותית ביותר שלה מביה"ס התיכון תהיה עמידה עם חבריה בטקס מרגש על אדמת אושוויץ. החוויה המרגשת ביותר שלה מהתיכון צריכה להיות טיול שנתי להרי אילת, הפקת גמר במגמה לתיאטרון או אפילו המתח המלחיץ של עמידה בבחינות הבגרות המיותרות. לא טקס באושוויץ. בשביל ללמוד על השואה לא צריך לגרום לנערות בנות מזל כמותה לחוות מקרוב את הזוועה שנערות כמו עליזה נדחפו אליה בכפייה. מספיק לקרוא את היומן הזה כדי להבין.

עוד המלצות בבלוג על ספרים ליום השואה
בקרו בדף שלי: מפסיקים לשלוח את הילדים לפולין

עליזה אהרמן ש"ק, יומן טרזין, תרגום מגרמנית: רות שק-יסעור, הוצאת בית טרזין. לרכישה מקוונת

terezin2

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s