תרגום חופשי של הרצאה של סר קן רובינסון שניתנה בכנס Bett 2017 בלונדון. הייתה לי הזכות לשמוע את ההרצאה הזו בלייב, ממקום לא רע מצד ימין לבמה. לפחות שעתיים לפני הנאום, נרשמה התרגשות כללית באזור. כל אחד כמעט מ-40 אלף המבקרים בהאנגר הענק של תערוכת Bett, רצה להצליח להיכנס למתחם ולהקשיב לרובינסון מקרוב…. כאן מובא סיכום שלי בעברית. יש גם סרטון שעלה מאוחר יותר ליוטיוב מטעם מארגני הכנס, למי שרוצה לשמוע את ההרצאה במלואה:

ילדים אוהבים ללמוד

ילדים נולדים עם אהבה טבעית ללמידה. כמות הדברים שילד לומד עד גיל 18 חודשים היא אדירה. הם גם לומדים לדבר בלי שמישהו ישב ולימד אותם באופן רשמי ומסודר, רק מפני שהם נחשפים לאנשים שדוברים את אותה שפה. משהו באהבת הלמידה הזו מתקלקל כשאנחנו שולחים אותם לבתי הספר. רבים יוצאים ממערכת החינוך כשהם בטוחים שהם אינם מוצלחים. לא בגלל שהם באמת כאלה, אלא בגלל שלא הצליחו לגלות את נקודות החוזק שלהם ואת ייעודם. השיטה יוצרת את הבעיה, ואז היא מקטלגת ילדים כלא-מתאימים אליה.

אם אתם בונים מערכת מסוימת ומעצבים אותה בדרך כלשהי, אל תהיו מופתעים מכך שזה בדיוק מה שהיא עושה! (לדוגמה, בית מטבחיים מצטיין בהרג בעלי חיים, כיוון שנבנה בדיוק לשם כך!). מערכת החינוך שלנו בנויה סביב תפיסה צרה של מה היא יכולת. היא מתמקדת אך ורק ביכולות עיוניות-אקדמיות. כשהתפיסה הצרה הזו היא חזות הכול, כל מה שלא מסתדר איתה מקוטלג מיד כחוסר-יכולת ("קשיי למידה"). האמת היא שלא מדובר בחוסר-יכולת, אלא פשוט ביכולות מסוג אחר, שאינן מהסוג העיוני-אקדמי. הן יכולות להיות פיזיות (ריקוד, ספורט), אומנותיות (ציור, אופנה, בישול), או מקצועיות (נגרות, מכונאות, טכנאות).

לכולנו יש צרכים מיוחדים

כשהיה ילד בליברפול חלה בפוליו (בגיל 4). עד אז חשבו הוריו שיהיה כדורגלן. הוא נשלח לבית ספר לילדים עם נכויות. המורים לא היו מוטרדים כל כך מהיכולות האקדמיות שלהם, בגלל שלכל אחד שם היו צרכים מיוחדים שהוא היה צריך להתמודד אתם. בדיעבד חשב על כך, שלכל אדם בעולם יש צרכים מיוחדים! אין אדם שאינו מוטרד ממשהו, בין אם זה עניין פיזי, פסיכולוגי, חברתי או משפחתי.

בעשרים השנים האחרונות מדינות מנסות לשפר את בתי הספר שלהן. זה לא מצליח, כי קובעי המדיניות לא מבינים שום דבר בחינוך. הם הגבירו את השליטה המרכזית והרחיבו את הבחינות ההשוואתיות, ועודדו תחרותיות בין תלמידים, בין מורים, בין בתי ספר ובין מדינות (פיז"ה וכד').

המודל הזה נועד לכישלון, ועלינו כהורים ומחנכים מוטלת החובה להתנגד לו ולהתמרד נגדו. האלטרנטיבה היא לחזור לחינוך אנושי ואישי יותר, שמדגיש את רוח האדם ולא עסוק בהשוואות סטטיסטיות.

למעשה, כבר היום זה קורה במקומות רבים בעולם. הפרויקט הפיני HundrED חושף בדיוק את זה: גופים שונים במדינות ברחבי העולם הולכים נגד הזרם ויוזמים חדשנות חינוכית על אף ולמרות המדיניות הרשמית של הממשלות שלהם. המהפכה אפשרית והיא תקרה.

אפשר ללמוד איך זה עובד, כשרואים את מה שקרה באמריקה עם נישואים חד-מיניים: אנשים לא חיכו שפוליטיקאים יובילו את המהלך. הם פשוט תפסו צד והתחילו להתחתן ולתמוך בנישואים חד-מיניים. הפוליטיקאים הצטרפו רק אחרי שכבר הייתה תמיכה ציבורית רחבה בכך.

בעיית הציונים והמבחנים

רובינסון הראה תמונה מדהימה של הורים בהודו, שמטפסים על קיר גבוה כדי לעזור לילדיהם במהלך בחינות הסיום (בגרויות). התמונה מראה את התוצאה של תרבות הבחינות: כשכל עתידו של ילד תלוי בבחינה, אין פלא שהורים יוצאים מגדרם (או למעשה מטפסים על קירות) כדי לעזור לו.

המבחנים ההשוואתיים גרמו להצרה של תוכניות הלימודים ולהתמקדותן במקצועות הליבה (שפה, חשבון ומדעים), ולשימת דגש על תחרותיות, בעוד שוק העבודה דווקא מדבר על צורך בעובדים יצירתיים, דינמיים וגמישים, שיודעים לעבוד בשיתוף פעולה זה עם זה. כל התחומים שמעודדים את התכונות הללו – אומנויות, עיסוקים חברתיים, פעילות גופנית – נדחקו לשוליים בגלל תרבות הציונים.

אבטלת צעירים בכל העולם הולכת וגדלה. לא בגלל שהם אינם רוצים לעבוד, אלא בגלל שהם יוצאים ממערכת החינוך ללא הכשרה מתאימה. הם רוכשים רק יכולות אקדמיות, בעוד מה שנדרש מהם הן יכולות מקצועיות מעשיות.

החדשות הטובות הן שהמהפכה כבר התחילה והעתיד כבר כאן!

בפרסום הספר בתי ספר יצירתיים, המטרה הייתה לתת דוגמאות לאיך דברים יכולים להיראות אחרת, זאת בתגובה להמון פניות שקיבל אחרי ההרצאה ההיא ב-TED. אנשים טענו שהוא מדבר הרבה על הבעיות, אבל לא מסביר איך לשנות ומה לעשות. אבל העניין הוא לא למצוא מודל אחיד חדש, שיהיה נכון לכולם ויחליף את המודל הישן. הצורך האמיתי הוא לשחרר את הרצון לשליטה מרכזית, ולאפשר ליוזמות מקומיות מסוגים שונים לפרוח ולהצליח.

הפתרונות הם רבים, וכל בית ספר או קהילה צריכים למצוא את הפתרון המתאים להם. הדבר החשוב הוא לאפשר ליצירתיות ולאהבת הלימוד הטבעיות של מורים, תלמידים ומנהלים (ואני מוסיפה: של הורים) לבוא לידי ביטוי, בלי לשים לה חסמים של סטנדרטיזציה ותחרותיות. לאנשים יש רעיונות נהדרים. הם צריכים לקבל עידוד מהרשויות להוציא אותם לפועל.

רב גילאיות

אחת הבעיות למשל היא העובדה שאנחנו מקטלגים את הילדים לפי שכבות גיל, במקום לאפשר למידה רב גילית. בתי הספר הם המקומות היחידים שבהם זה עדיין נעשה – לא בחוגים, לא במשחקים בשכונה, לא בחיים עצמם. גם כאן רואים איך השיטה יוצרת את הבעיה. במקום לאפשר למידה על פי יכולת, משווים את כל בני ה-8 זה לזה, כאשר ברור שבאופן טבעי חלקם יותר זריזים או איטיים מאחרים בתחומים שונים. שוב – זה יוצר קטלוג ותיוג מיותרים.

בית הספר והחיים

בתי ספר גם מנתקים את הילדים משאר החברה באופן מלאכותי. זה לא מחויב המציאות. בית ספר באוקלהומה יצר שיתוף פעולה עם מוסד של דיור מוגן לגמלאים. הם הקימו כיתה בכניסה למבנה, והילדים של הכיתות הנמוכות הגיעו ללמוד שם במקום בכיתה הרגילה. הגמלאים התחילו לעזור לילדים בלימוד קריאה, נוצרו קשרים אישיים עמוקים, כישורי הקריאה של התלמידים עלו, ורמת השימוש של הזקנים בתרופות אנטי דיכאוניות ובכדורי שינה ירדה משמעותית. מדי פעם, כשנפטר מישהו מחברי הקריאה של הילדים, הם גם היו צריכים להתמודד עם המוות ועם משמעותו בגלגל החיים. וגם זה שיעור שילדים צריכים לקבל.

התפתחות מואצת

בין הסיבות לצורך האדיר בשינוי במערכת החינוך אפשר למנות את ההתפתחות המהירה של הטכנולוגיה, את גידול האוכלוסין בעולם, ואת צמצום המשאבים הטבעיים. בנוסף, גם הילדים עצמם משתנים: גיל ההתבגרות מגיע היום מוקדם מהמוכר לנו בעבר. ילדים מתמודדים עם שאלות שקשורות לזהות המינית שלהם מוקדם יותר מדור ההורים. לפני מאה שנה זה היה בגיל 15-14, היום כבר בגיל 9-8. לפני מאה שנים אנשים יצאו לעבוד בגיל 14 והתחילו למעשה את החיים, והיום זה קורה רק באמצע שנות העשרים.

פעילות גופנית

ילדים היום משחקים פחות בחוץ, הולכים פחות ברגל, ובגדול עושים פחות פעילות גופנית. על פי מחקרים, ילדים מבלים פחות משעה אחת ביום במשחק בחוץ, בפעילות חופשית עם ילדים אחרים. בבתי הכלא השמורים ביותר, דרישת המינימום לפעילות כזו היא שעתיים ביום! זה קורה מכמה סיבות: ראשית, בגלל חשש של הורים ביחס לביטחון האישי של הילדים; שנית, בגלל שבתוך הבית יש משחקי מחשב מושכים; ושלישית, מפני שהלחץ של הלמידה הבית ספרית מתיש אותם.

מגפת התרופות

תוצאה נוספת של כל זה הוא שימוש יתר בתרופות. כשרובינסון היה ילד, היה טרנד של ניתוחים להוצאת שקדים: כל ילד שרק השתעל קלות, נשלח לניתוח כזה. כיום יש יחס דומה לריטלין ודומיו. זה בגדר טרנד שאין בו צורך אמיתי. התרופות ניתנות פעמים רבות לילדים על זה שהם פשוט עושים דברים שילדים עושים – משחקים ומתרוצצים.

רובינסון לא טוען שאין דבר כזה HDAD, אבל כן טוען שהיד קלה על ההדק באבחונים ובטיפולים תרופתיים, עד לדרגה של מגפה ממש. ילדים מקבלים תרופות כי אין להם סבלנות לשבת בשקט? במקום לומר – אז בואו ניתן להם לקום, לרוץ ולהסתובב, רושמים להם תרופות. זה שהם לא יכולים לשבת מושפע גם ממה שאמרנו קודם – פחות פעילות גופנית אחרי הצהריים וכו'.

אז מה אפשר לעשות?

כאמור, אנחנו נולדים עם יכולות טבעיות רבות. תפקיד בית הספר הוא לעזור לנו לזהות מהם הכישורים שלנו ולפתח אותם. למידה היא טבעית, אבל רוב מה שאנחנו לומדים הוא תלוי תרבות. כל אחד מאתנו חי בשני עולמות – העולם החיצוני שהתקיים לפנינו ושיתקיים גם אחרינו, והעולם הפנימי שקיים רק כל עוד אנחנו חיים (רגשות, תפיסות).

בתי ספר היום מלאים בעיסוקים שקשורים לעולם החיצוני, אך כמעט ולא נוגעים בכלל בעולם הפנימי של הילדים. מכאן אנחנו מגיעים למטרת החינוך: לאפשר לתלמידים להבין את העולם סביבם ואת הכישרונות שבתוכם, כדי שיוכלו להפוך לאנשים שהגשימו את עצמם, וגם לאזרחים פעילים.

חינוך למשמעות

רובינסון סיפר על כנס שלום עולמי בקנדה, שבו השתתף הדלאי למה. בדבריו אמר שעצם הקיום שלנו הוא נס, והשאלה היא מה אנחנו עושים עם החיים שניתנו לנו. מכאן אפשר לדבר על מטרת בית הספר, שהיא לאפשר לילדים לגלות מהי משמעות החיים שלהם.

כדוגמה, הוא הראה סרטון על בית ספר בקנזס שלקח ילדים שנכשלו בלימודים ונתן להם לבנות מכונית מאפס. הילדים יצאו למסע מקנזס לוושינגטון עם המכונית שבנו בעצמם, וזכו להתעניינות רבה מצד הציבור הרחב והתקשורת. הפרויקט, שנקרא MINDDRIVE, גרם להם להאמין בעצמם, פיתח את יכולות העבודה הקבוצתית שלהם ויצר אצלם תחושת שייכות. שוב – השיטה יוצרת את הבעיה. שנו את השיטה והבעיה תיעלם.

אם אתם נועלים נעליים קטנות מדי והן מכאיבות לכם, אל תתאמצו לצחצח אותן. פשוט תחלצו את הנעליים!

השיטה יוצרת את הבעיה. אנשים שואלים – איך נשנה את השיטה? והתשובה היא: אתם השיטה! תשנו את עצמכם ואת מה שאתם עושים בבתי הספר שלכם, וכך השיטה כולה תשתנה.

כשמספיק אנשים יעשו זאת עבור הילדים שבאחריותם, המערכת כולה תשתנה. מהפכות קורות מלמטה למעלה ולא להפך.

האם בתי הספר הם עדין התשובה?

לדעת רובינסון, התשובה היא כן. אבל בית ספר זה לא בהכרח מה שאנחנו חושבים: בית ספר זו קהילה של לומדים. אנשים שמתכנסים ביחד כדי ללמוד זה מזה. זה הכול. זה יכול לקרות בכל מקום – למרגלות גבעה, ביער, בבית או בגראז' של מישהו. לא משנה איפה. העיקר שתהיה קבוצת אנשים שבאים ללמוד ביחד וזה מזה.

דברים אחרים שהתרגלנו לחשוב עליהם כעל חלק מבית הספר, אינם אלא הרגלים שנובעים מהמקור התעשייתי של הקמת בתי הספר. זה נעשה כבר היום בבתי ספר באוסטרליה, בדמוקרטיים בישראל (מילותיו של רובינסון! לא שלי…), ובפרויקטים נוספים שנחשפו באתר HundrED הפיני: חדשנות חינוכית שיוצרת שינוי בשטח.

הכול יחסים!

דבר חשוב נוסף הוא לזהות שמה שעומד בלב החינוך זה היחסים בין מורים לתלמידים. אין אפשרות לשנות את פני החינוך מבלי להשקיע בתמיכה מסיבית במורים.

הדלאי למה, באותו אירוע שרובינסון הנחה בקנדה, נשאל שאלה. הוא עצר וחשב עליה המון זמן. בסופו של דבר נשם נשימה עמוקה ואמר לקהל: אני לא יודע, מעולם לא חשבתי על זה, מה אתם חושבים? אחד המורים הגדולים בעולם היה מוכן להודות בכך שהוא לא יודע, וגם תהה אם למישהו בקהל כן יש את התשובה.

למרות גוגל, אנחנו לא יודעים כל דבר…

מורים גדולים הם גם תלמידים גדולים. לתלמידים יש גם המון ללמוד זה מזה, אולי באותה מידה שהם יכולים ללמוד מהמורה. ולמורה יש באותה מידה מה ללמוד מתלמידיו, כמו גם ממורים אחרים בבית הספר.

כלומר: למידה היא דיאלוג דינמי. שיחה בין גורמים שונים. אפשר להסתדר כמעט בלי שום דבר אחר, כשיש לך יחסים טובים בין תלמידים למורים.

תוכנית הלימודים

דבר נוסף שצריך לשנות היא תוכנית הלימודים. כאמור, צמצמנו אותה לעיסוקים אקדמיים בלבד. יש להחזיר אליה את האמנויות השונות, ואת התחומים המקצועיים. רובינסון הראה סרטון על בית ספר במסצ'וסטס, שסבל מבעיות אלימות קשות. אחרי חמישה מנהלים שעזבו, המנהל השישי החליט לקחת את כל תקציב האבטחה הגדול של בית הספר ולהעביר אותו לשיעורי אומנות, דרמה, מוזיקה, נגינה ומחול.

האווירה בבית הספר השתנתה לחלוטין, תלמידים מצאו עניין בשיעורים, ובסופו של דבר גם ההישגים השתפרו. למידה אינה תהליך לינארי, אלא אינטראקטיבי. חשיבה לינארית תגיד שאם רוצים לשפר יכולות במתמטיקה למשל, צריך להקדיש לזה יותר שעות על חשבון דברים אחרים. אבל כל מי שמכיר בני אדם, רואה שההתפתחות שלנו היא הוליסטית ואי אפשר לנתק תחום אחד ולהשקיע רק בו!

בספר בתי ספר יצירתיים רובינסון מדבר על המטפורה של החקלאות: בפיתוח החקלאות התעשייתית הרווחנו הרבה מאוד, אבל גם גרמנו לזיהום אדמות ומאגרי מים. האלטרנטיבה היא חקלאות אורגנית, שגם היא מתעניינת בצמחים, אך משקיעה יותר באדמה עצמה, מתוך הבנה שאם נטפל באדמה כמו שצריך, הצמחים כבר יסתדרו בעצמם.

האנלוגיה לחינוך ישירה וברורה: עד עכשיו, כמו החקלאות התעשייתית, התמקדנו בניסיון לטייב את הצמחים ולהגדיל יבולים, כלומר להצטיין במבחנים בינלאומיים. מה שצריך זה לעבור לשיטות של חקלאות אורגנית – לטייב את הקרקע, לשפר את האקלים הבית ספרי ואת ההרגשה הטובה של הילדים בבתי הספר, ואז גם התוצאות יגיעו בהתאם. אחרי הכול, אנחנו יצורים אורגניים, ואנחנו יכולים לפרוח רק בתנאים שטובים לנפש שלנו ולעולם הפנימי שלנו.

אם התנאים יהיו טובים, התלמידים כבר יגדלו את עצמם.

כשמתבוננים בצמח גדל, זה נראה כמו נס. גם כשמתבוננים בילד גדל זהו נס. אם אתם עוסקים בחינוך, אומר רובינסון לקהל שבא לשמוע אותו בכנס Bett, אתם חלק מעסקי הנסים.

וזה העסק היחיד שבאמת שווה להיות בו.

בסוף ההרצאה ענה רובינסון על שאלות מהקהל:

ש: האם תרצה להיות שר החינוך של בריטניה?

ת: לא… לפעמים יש יכולת השפעה גדולה יותר דווקא מחוץ למערכת הרשמית.

ש: האם צריך לנטוש לחלוטין את שיטת הציונים והמבחנים?

ת: כן! יצירתיות היא לא דבר מופשט. היא חייבת להיות קשורה בעשייה. לכן גם אין בעיה לבחון ולשפוט אותה, על פי מקוריות בתוך תחום הדעת, ובהשוואה להתקדמות של האדם בתוך אותו תחום (לא נשפוט ציור של ילד בן 8 בהשוואה לקפלה הסיסטינית למשל).

אם אדם רוצה לעסוק במשלח יד מסוים, הגיוני לבחון אם הוא כשיר לכך. הצרה היא שמבחנים נעשו אובססיה. אנחנו כבר לא בוחנים על מה שחשוב, אלא מחשיבים את מה שניתן לבחון עליו. וזאת הבעיה. לכן צריך להיות מאוד חשדניים לגבי עצם התועלת במבחנים ההשוואתיים.

לתיאור נוסף של כנס Bett לחצו כאן, והנה גם תמונה מהרגע שלי עם קן רובינסון, כשחתם לי על התרגום העברי לספרו, בתי ספר יצירתיים:

(צילום: מירי כנען)

עדכון מצער מאוד: ב-21.8.20 נודע על פטירתו של סר קן רובינסון
זוהי אבדה כבדה לעולם ההתחדשות בחינוך בעולם 😦
הלוואי שמורשתו תוסיף להתקיים!
זה תלוי בכל אחד ואחת מאיתנו
כי אנחנו השינוי בחינוך…