הטלפון צלצל. מספר חסוי.
– את המחברת של הספר חז"ל עכשיו? היא שואלת בהיסוס.
– כן, מי את?
היא מתחילה לגמגם. מתפתלת.
– רצית להגיד לי משהו?
– אני אישה חרדית. ראיתי מישהי קוראת את הספר שלך ברכבת. הכותרת משכה אותי וגם הכריכה. ביקשתי ממנה והצצתי. ועכשיו אני כועסת נורא!
– על מי את כועסת? עליי? על הספר?
– לא. אני כועסת על הרבנים. אני לא יכולה יותר.
– אני לא מבינה…
– את אישה! אישה כמוני! ואת לומדת גמרא ואפילו כתבת על זה ספר! ואותי הרחיקו והדירו כל השנים. אמרו לי שתלמוד זה לא מתאים לנשים. שאני לא מספיק טובה בשביל זה. לא מספיק חכמה. ואני כל כך רציתי ללמוד… כל כך רציתי לקרוא גמרא בעצמי. בעלי תלמיד חכם, כל היום לומד בישיבה. ותסלחי לי שאני אומרת את זה, אבל אני יודעת שאני יותר חכמה ממנו! אבל לי אסור ללמוד ולו מותר. אני כל כך כועסת על זה ואין לי מה לעשות. אם אני מבקשת ממנו שילמד אותי, אז הוא בוחר איזו אגדה קטנה מספרי ליקוטים וקורא אתי, אבל זה לא זה. אני יודעת שאני מסוגלת ליותר. ולא מרשים! לא מאפשרים…
דיברנו יותר מחצי שעה. היא הייתה כל כך מתוסכלת. דיברנו על האבסורד בכך שמותר לה ללמוד מחשבים כדי לפרנס את משפחתה, אבל מונעים ממנה לקרוא בגמרא. דיברנו על בעלה שלא מבין אותה, על הרבנים שאוסרים, על נשים אורתודוקסיות שמנסות להוביל שינוי, אבל כנראה לא בתת-המגזר הספציפי שלה. על העובדה שזו הפעם הראשונה בחייה שהיא משוחחת בפתיחות כזו עם אישה חילונית. לא רצתה להגיד לי איפה היא גרה או אפילו את שמה הפרטי, מחשש שתיחשף.
– את מרשה לי לשאול איך השגת את הטלפון שלי?
– מהאינטרנט. בעצם אסור לי, אבל הייתה הזדמנות וביקשתי ממישהו טלפון והשגתי. הייתי חייבת להגיד לך את זה…
דיברנו עוד קצת, כי הרגשתי שלא תהיה הזדמנות נוספת. המספר שלה חסוי ואין לי דרך להגיע אליה. אמרתי לה שהיא בוודאי אישה אמיצה מאוד. אמרתי שאני מקווה בשבילה שלא תוותר. שתנסה לעשות שינויים קטנים אצלה בקהילה. אם לא לטובתה אז למען הבנות שלה. דיברנו על האחריות שלנו כאימהות לשאוף לשוויון, כדי שלבנות שלנו יהיה קל יותר. סיפרה שהיא מנסה לחנך אותן להיות ביקורתיות ולהטיל ספק.
ניסיתי לעודד אותה: מהפכות קורות בצעדים קטנים של אנשים פשוטים. וגם העולם החרדי מתחיל להבין שהמהפכה הפמיניסטית היא לא משהו שאפשר להתעלם ממנו. אפילו דיברנו קצת על מפלגת הנשים החרדית, לא נבחרות לא בוחרות. אמרה שלדעתה זו לא הדרך: אי אפשר לצפות מאישה לוותר על זכות הבחירה, על האפשרות שלה להצביע ולהשפיע על חיי היומיום – על קצבאות הילדים, על מחירי הצהרונים – רק בשביל למחות. הסכמתי אתה.
השיחה התקיימה בשבוע שעבר, ואני לא מצליחה להפסיק לחשוב עליה. על האישה הזו שהספר שלי נגע בה ככה. אני מקווה שתמצא בעצמה את הכוחות להתמרד נגד מי שמונע ממנה את הזכות לצאת למסע האישי שלה בשבילי התלמוד. ובעיקר אני מצטערת על כך שמרוב התרגשות על עצם השיחה, לא אמרתי לה שהיא מוזמנת לצלצל אלי שוב אם תרצה. ולא שאלתי אם יש משהו שאני יכולה לעשות בשבילה.
אז אם תגיעי לכאן איכשהו ותקראי את הפוסט הזה, תדעי שאת מוזמנת להתקשר. ולספר לי מה שלומך, ואיך את מתקדמת. נתת לי מתנה גדולה, כי אין דבר מרגש יותר בשביל סופרת מאשר לדעת שהמילים שלה נגעו למישהו בלב.
חז"ל עכשיו: מסע בשבילי הסיפור התלמודי, דף הספר באתר הוצאת פרדס
מילים שענת 