הרשת סוערת סביב החלטת הממשלה לבטל את החוק שהובילה מפלגת יש עתיד, שהיה אמור לצמצם את התמיכה הכספית שנותנת המדינה למוסדות חינוך שאינם מלמדים לימודי ליבה. כמו בהרבה מקרים, הדיון לוקה בטיעונים פופוליסטים שלא תמיד נשענים על עובדות. אז בואו נדייק: אף מוסד חרדי שלא רוצה לספק לתלמידיו לימודי ליבה לא היה משנה את דרכו לו החוק היה נכנס לתוקף.

החל משנת 2018 מוסדות אלו, המכונים מוסדות פטור, היו אמורים לקבל רק 35% מימון מהמדינה במקום 55% כפי שהיה עד עתה. אתם לא באמת חושבים שזה היה גורם לעשרות מנהלים חרדים לתפוס את עצמם ולהגיד – "טוב נו, רבי חיים, תתחיל לראיין מורים לאנגלית ולמתמטיקה. צודק היאיר לפיד הזה".

אין ספק שלכל מדינה יש זכות להחליט האם היא רוצה לתקצב בתי ספר שאינם מספקים לילדים הלומדים בהם כלים מספיקים להשתלבות בחברה ובשוק העבודה העתידי. נניח לרגע בצד את השאלה האם בתי הספר הציבוריים של אותה מדינה עומדים בתנאי שהיא עצמה הציבה (הפוסל במומו פוסל?), ונשאל את השאלה המהותית יותר: האם מדינה יכולה בכלל להכריח מישהו ללמוד משהו?

רק לא מזמן התעורר ויכוח סביב מסקנות ועדת ביטון, שהמליצה לשנות את תכנית הלימודים ולהתחיל ללמד את ילדי ישראל קצת יותר על ההיסטוריה, התרבות והמסורת של היהדות המזרחית. גם לצורך הדיון הזה היה צריך לשים לרגע בצד את השאלה האם תכנית הלימודים הקיימת, שמתיימרת ללמד על ההיסטוריה, התרבות והמסורת של היהדות המערבית, מקיימת את ההבטחות שלה. האם בוגרי מערכת החינוך באמת יודעים משהו על כל הדברים החשובים האלה?

ואפשר להמשיך עוד: בשנת 2007 תקפה שרת החינוך לשעבר לימור לבנת את הוצאתו של ספר לימוד חדש, שיצא בקדנציה של שרת החינוך יולי תמיר, המתייחס לנרטיב הפלסטיני של מלחמת העצמאות תחת הכותרת יום הנכבה. הנושא עלה שוב בזמן כהונתו של שר החינוך שי פירון ב-2013. גם פה נשאלה השאלה האם יש לגיטימיות להצגת הנרטיב הזה, שעמו מזדהים לכל הפחות חמישית מאזרחי המדינה בני המגזר הערבי, והאם לגיטימי להכריח את כל בתי הספר ללמד אותו.

אם נפסיק לעסוק בדוגמאות ונשים במרכז את כל השאלות שאנחנו נוטים לשים בצד, נראה שהבעיה חוזרת על עצמה: המדינה מנסה לכפות על כל האזרחים תכנית לימודים אחידה, במקום להכיר בכך שהחברה שלנו מורכבת מקבוצות שונות ובלתי אחידות בעליל. ובכלל, מה חשוב יותר: מה לומדים? או איך לומדים?

וכדי לסבך עוד קצת את העניין: חמשת הילדים שלי למדו ב-16 השנים האחרונות בבית ספר דמוקרטי. גם אצלנו אין חובת לימודי ליבה או לימודים אחרים כלשהם. השיעורים אמנם מופיעים במערכת וניתנים לבחירה (בשונה ממה שקורה במוסדות החרדיים, שם אין לילדים שום בחירה וזו למעשה הבעיה האמיתית), אבל אף ילד לא חייב להיכנס אליהם.

לאורך כל שנות קיומו של בית הספר ובתי ספר דומים לו (הדמוקרטי בחדרה חוגג השנה 30) מסתבר שרוב הילדים בוחרים להיכנס לשיעורים. מהשיח ביניהם עולה שהם יודעים היטב מהם הנושאים שנחשבים על ידי החברה ל"חשובים" יותר מאחרים, אבל הבחירה נעשית ללא כפייה מצד המבוגרים (מורים והורים).

מבלי לחשוף אותם יותר מדי, אומר רק שבחבורה הפרטית שלי יש כאלה שנרשמו לכל שיעור אפשרי, ואחרים שכמעט ולא נכנסו לאף שיעור פורמלי שהוצע להם. למרות זאת כולם שולטים היטב בעברית ובאנגלית, בקיאים בדומה לבני גילם בידע כללי, היסטוריה וספרות, ו-כן, גם חשבון הם יודעים לעשות.

אז אני לא אומרת שאם לי יש ילדים אוטודידקטים אז החרדים לא צריכים ללמוד אנגלית. אבל אני כן אומרת שהדגש צריך להיות על הגברת החשיפה והבחירה, ולא על הגברת השליטה והכפייה.

תהליכי עומק קורים לאט לאט בחברה החרדית עצמה, כפי שאפשר לראות במאמר הזה של אליעזר היון, במכתב של אמא חרדית לבנה שמפורסם כאן, או בדיונים שמתקיימים בדף הפייסבוק של אמן הגרפיטי החרדי אומץ לחרדים, שממנו לקוחות כל התמונות בפוסט הזה. המדינה צריכה למצוא דרכים לעודד את המגמות הפנימיות האלה ולתמוך בהן. היא יכולה להציע לימודי השלמה למסיימי מערכת החינוך החרדית (כפי שהיא עושה כבר עכשיו במסגרת קורסים צבאיים למיניהם). לא בטוח בכלל שלבוגרים האלה יהיה קשה יותר להשלים את החומר מאשר לבוגרי מערכת החינוך הממלכתית, שמגיעים לעשות השלמות במכינות קדם-אקדמיות או בקורסי אנגלית שבהם מחויב כל תלמיד שרוצה ללמוד תואר ראשון.

בדרום קוריאה מאות אלפי קוריאנים התחילו ללמוד גמרא, מכיוון שהם חושבים שהתלמוד הוא זה שהפך את העם היהודי לעם של גאונים. תנו קצת קרדיט גם לבוגרי הישיבות פה בארץ. אפשרו להם להשתלב. אל תחנקו אותם.