פוסט אורחת: עינת שמשוני על מסעות הנוער לפולין

בעבודתי בתחום הוראת השואה יצא לי להדריך הרבה קבוצות לפני נסיעה לפולין ועם חלקן נפגשתי גם לאחר שחזרו. המפגשים הללו חיזקו בי את התחושה שיש משהו מאוד בעייתי במסעות הזיכרון האלו.

כשמערכת החינוך מעודדת תלמידים לצאת לפולין היא טוענת כי המטרה היא להעמיק את הידע שלהם בנושא. אבל חשוב להבין – אנשים, ובמיוחד בני נוער שנוסעים לבקר במחנות ההשמדה, לא עושים זאת בשביל ללמוד על השואה או על ההיסטוריה של העם היהודי. ואם הם עושים זאת, הרי שחבל על הכסף ועל ההשקעה שלהם. ללמוד אפשר גם מכאן. ישראל מלאה במכוני מחקר, באתרי הנצחה ובמוסדות שמתמחים בהוראה של השואה. אין מקום מתאים יותר להעמקת הידע בתולדות השואה מאשר מדינת ישראל.

מי שנוסע לפולין עושה זאת, גם אם לא במודע, בשביל החוויה. חווית שואה. ולמה זה רע?

ראשית, משום שזה שקר. אף אחד לא יכול "לחוות את השואה" מעמידה בתא גזים ריק. מה שיש בפולין הוא תפאורה. קליפה ריקה.  כל כך הרבה פעמים שמעתי מחבר'ה שחזרו מפולין את המשפט: "מי שלא היה שם לא יכול להבין. כשעמדתי שם, ממש הבנתי מה זה".

אז זהו, שלא.

אני לא מזלזלת בכך שמדובר בחוויה עוצמתית, אבל שואה זה לא. וטוב שכך. אף אחד לא צריך "לחוות את השואה", בוודאי לא בני נוער שרמת הבלבול וחוסר היציבות הרגשית שלהם גבוהה מספיק גם בלי מניפולציות של הרי אפר.

שנית, משום שהחוויה הרגשית אינה העיקר. אירועים היסטוריים רבי משמעות הם דברים שיש ללמוד אותם, לחקור את נסיבותיהם, לבחון את השלכותיהם ולנסות להפיק מהם לקחים. הדגש על החוויה הרגשית מוציא את השואה מההגדרה של "אירוע היסטורי" ושם אותה במעמד של "אירוע מטפיזי". היא הופכת להיות אתוס, בלתי מושג ובלתי ניתן להבנה. זוהי תופעה חברתית רחבה שמסעות הנוער לפולין הם רק היבט אחד שלה.

החברה הישראלית עוסקת בשואה באופן אובססיבי. מי שייתן את תשומת לבו לכך, יראה שלא עובר יום בו השואה לא מוזכרת באופן כזה או אחר באחד מכלי התקשורת. אלא שהעיסוק הזה הוא רגשי בלבד. אני נפגשת עם קבוצות שונות מכל הארץ ונדהמת לפעמים מרמת הבורות. אנשים שלא יודעים בכלל מה ההבדל בין גטו למחנה השמדה, או בין מחנה השמדה למחנה ריכוז; אנשים שצועקים על מתנגדיהם הפוליטיים "יודנרט" מבלי לדעת מה משמעות המילה ומי בכלל היו היודנרט. אבל כולם יודעים להגיד כמה הם בכו ברשימת שינדלר.

העיסוק הרגשי וחסר הרציונליות הזה בשואה הוא גם פספוס וגם סכנה. השואה לא התרחשה בממלכה מטפיזית רחוקה על ידי יצורי אופל שטניים. היא התרחשה באירופה של המאה העשרים על ידי בני אדם. והיא יכולה להתחולל שוב, בלבוש אחר ובתנאים אחרים, אם לא נשכיל להפעיל עליה את כלי השיפוט הרציונליים שלנו.

ויש עוד בעיה. מצדדי המסע לפולין טוענים שהמסע הזה מחזק את הזהות היהודית ונוטע בנוער גאווה ישראלית. זהו עקב אכילס של "ציונות הקטסטרופה" – זהות שבנויה על משבר וחורבן במקום על מורשת תרבותית והיסטורית עשירה בת 3000 שנה. זהות שבנויה על אין-ברירה במקום על בחירה.

אפשר לטעון שהשואה האיצה את שיבת ציון ואת הקמת המדינה, אך התנועה הציונית החלה לפעול עוד הרבה לפני שהיטלר החל לנאום במרתפי בירה. מדינת ישראל לא קמה בגלל השואה אלא בגלל שעם ישראל שאף מאז ומתמיד לחזור למולדתו ההיסטורית. השואה היוותה זרז, לא סיבה.

הגיע הזמן שמשרד החינוך ימשוך את ידיו מן המסע הזה. מי שחפץ בו יוכל לנסוע לפולין כשיעמוד ברשות עצמו.

הכותבת: עינת א' שמשוני, מדריכה לשעבר במכון "אות ועד", מעבירה הרצאות ושיחות ובנושא השואה, הכחשת שואה ותרבות זיכרון.

הצטרפו לדף הפייסבוק: מפסיקים לשלוח את הילדים לפולין

poland

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s