את אסף שנהב פגשתי כבר כמה פעמים בשנים האחרונות באירועים של ערי חינוך. הוא סיפר לי על העבודה המדהימה שהוא עושה עם בני נוער בסדנאות ספוקנוער: סדנאות של ספוקן וורד – שירה מדוברת, שאותה מבצעים אחר כך במסגרת אירועי פואטרי סלאם (מילולית: הטחת שירה). דרכו התוודעתי לז'אנר המרתק הזה והתחלתי לעקוב אחרי אמנים ישראלים ואחרים שפועלים בתחום.
מכיוון שסגנון השירה הדיבורית נוטה לעסוק במחאה ובעניינים כואבים, ומכיוון שמערכת החינוך השמרנית היא סוגיה כואבת עבור רבים, אפשר למצוא לא מעט קטעי ספוקן שעוסקים בחוויה הבית ספרית. הנה קטע חזק במיוחד של אסף:
אני יודעת שאין לכם הרבה זמן, אבל עכשיו תפעילו את זה שוב.
ותקשיבו שוב.
כי באמת לא יכול להיות שאנחנו ממשיכים לשתוק על כל זה כל כך הרבה זמן. לא יכול להיות שילדים מפנימים כבר בכיתה ב' שכל התפקיד שלהם זה לשבת בשקט. לא יכול להיות שאנחנו ממשיכים לטפח פה במשך שנים בולמיה של למידה. זה מטורף. וזה פשוט לא מתאים.
אולי באמת הגיע הזמן שנשב רגע בפינה.
ונחשוב על מה שעשינו.
ואם כל עניין הספוקן וורד הזה מוצא חן בעיניכם, אני ממליצה להתחיל לעקוב אחרי ערוץ היוטיוב של פואטרי סלאם ישראל. אני מחבבת במיוחד את צביה מרגליות המופלאה, שכל קטע שלה הוא יצירת אמנות ממש. הנה אחד שעוסק בחינוך ובסמכות הורית:
מילים שענת 