אריות ברחוב הירקון

נתחיל מזה שאני מאוהבת בתל אביב. בשנות השמונים, כשעוד הייתי קיבוצניקית יחפה מהצפון, הייתי נוסעת פעם בשנה שעתיים וחצי באוטובוס, רק כדי לקנות קצת בגדים בשוק הפשפשים ביפו, ולשוטט בין חנויות הנעליים ברחוב נווה שאנן. בת 15. יחפה. לבד באוטובוס לת"א. כמה שהעולם השתנה מאז…

בחופשת השחרור מהצבא כבר יצאתי לחפש לי שם דירה בשכירות. עם שותפה כמובן. גרנו באבן גבירול 13, ממש מעל פאב האופנוענים המיתולוגי זנזיבר, ובמשך שנה ניקיתי בתים של יאפים תל-אביבים בלב העיר. ניקיון של שני בתים ביום, במחיר של 18 ש"ח לשעה, הספיקו לי כדי לשלם שכר דירה, וכל מה שצריך כדי לחיות בעיר הגדולה. החיים הטובים.

במעבר מבית לבית הלכתי ברגל – גם כדי לחסוך את דמי הנסיעה, אבל גם כי פשוט אהבתי כל כך ללכת ברחובות העיר. אינספור פעמים צעדתי הלוך וחזור ברחובות דיזינגוף, פרישמן, אבן גבירול, בן יהודה ושנקין. לכן שמחתי כל כך כשהגיע לידיי הספר אריות ברחוב הירקון של העיתונאי והסופר הוותיק נתן דונביץ'.

הספר מלא סיפורים קטנים ואנקדוטות מחיי תל אביב, בתקופה שבאמת אפשר היה לקרוא לה תל אביב הקטנה, ושהצבעים השולטים בה היו יותר לבן של בתים חדשים וצהוב של חול ופחות אפור של זיהום אוויר. מדהים כמה השתנו החיים בעיר (ובעולם בכלל) בפחות ממאה שנה.

הסיפורים של דונביץ' מחזירים לחיים את תל אביב של פעם בצורה כל כך חיונית וצבעונית, שממש בא לצאת לעיר עם הספר ביד ולנסות למצוא זכר לאירועים המסופרים –

לדמיין את מסע הלוויה של עצמותיו של מקס נורדאו מבית העירייה ברחוב ביאליק דרך בית הכנסת הגדול עד לבית הקברות ברחוב טרומפלדור; את חבילות הדואר שהושלכו מהצפלין הענק ונפלו ברחוב מוהליבר 10 וברחוב התבור 12, ביחד עם קילוגרמים של קונפטי צבעוני; לדמיין את חנות הציפורים והדגים של הרב שורנשטיין ברחוב שינקין 15 – שתהפוך בבוא הזמן להיות הבסיס לגן החיות הישן ברחוב הירקון, שיעבור בתורו לאזור שבו מצוי היום גן-העיר; את הצריף ברחוב הגדוד העברי ששימש כבית חרושת לפסנתרים ועוד.

כנזכר בשם הספר, אפשר לפגוש בו גם בעלי חיים רבים: גמלים מובילים סחורות בין תל אביב ליפו, אריות וקופים בורחים מגן החיות, קרקס מדראנו שהגיע לעיר בסוף שנות ה-50 עם שלל בעלי-חיים, הסוסים של אליהו גורדון, ציפורים, דגים ומה לא.

גם אנשים רבים תפגשו בספר: הצייר ראובן רובין שמנסה להתל בשוטר, ראש העיר מאיר דיזינגוף שמקבל דוח מפקח העירייה בעוון שחייה בעירום(!); איש השרירים שמעון רודי (זה משיר השכונה של התרנגולים: "לך ותקרא לג'ים ואודי ארה'לה ושמעון רודי"); הילד יצחק פרלמן בן ה-11, שמפליא לנגן בכינור; מזכירתו האישית של הוברמן האגדי – מקים התזמורת הפילהרמונית של תל אביב; הדוגמנית לאה שוורץ, כשעוד הייתה נערה רזה ולא-יפה-במיוחד ועוד רבים וטובים – מפורסמים יותר או פחות.

דונביץ' משלב בספר קטעים מראיונות עיתונאיים שפרסם בשעתו בטורו האישי "אדם בכרך" בעתון הארץ, מה שמוסיף אותנטיות לסיפורים ההיסטוריים ונותן לקורא טעימה של העברית היפה של שנות החמישים. חלק מהסיפורים – ואשתדל לא לספיילר כאן – קשורים בביוגרפיה האישית של הכותב, וכך נוסף נופך של סיפור אישי מעבר לדיווח העיתונאי. בקיצור: מזל שלקחתי את הספר איתי לחופשה באילת, כי אם הייתי קרובה יותר – הייתי מיד עוזבת הכול ויוצאת לטייל ברחובות תל אביב…

מומלץ בעיקר לחובבי אנקדוטות היסטוריות, לאוהבי תל אביב מושבעים, ולטיפוסים נוסטלגיים שאוהבים להתגעגע לעבר התמים והיפה שהיה פה פעם. ומסתבר שהיה.

נתן דונביץ', אריות ברחוב הירקון, הוצאת כרמל, 2013.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s