כשאומרים שוליה, רובנו חושבים על הגילדות של ימי הביניים, על ניצול ילדים צעירים בידי בעלי מלאכה מבוגרים מהם, ואולי אפילו על קלמזיות מסוימת (כמו במקרה של שוליית-הקוסם למשל). אבל בבתי הספר הדמוקרטיים ברחבי הארץ מאפשרים לילדים, במסגרת הבחירה שלהם מה ואיך ללמוד, גם לצאת ללימודי שוליה מחוץ לכותלי ביה"ס.
זה קורה בדרך כלל בגילאים הבוגרים – לקראת סוף חטיבת הביניים ובעיקר בתיכון. נער או נערה מחליטים שהם רוצים להתמחות בתחום מסוים, שאינו קיים בתוך ביה"ס, ופונים ללימודי שוליה.
התהליך יקרה בערך כך (אם כי אני מניחה שזה מעט שונה מבי"ס לבי"ס): הילד והחונך ידונו בנושא ויעלו הצעות איפה אפשר להתמחות. החונך יפנה לבעל מקצוע רלוונטי – אם אפשר מתוך הקהילה, אבל לא בהכרח – ויבדוק איתו אפשרות של שיתוף פעולה. תתקיים שיחה בין הילד, החונך וההורים – שיחה שמהותה תיאום ציפיות כללי, הקשבה למטרותיו של הילד ביציאה ללימודי שוליה, והבהרות בירוקרטיות שונות (למשל, שבעל המקצוע שאצלו תעשה ההתמחות נדרש לספק תעודת יושר מהמשטרה).
כשכל הפרטים יהיו סגורים, התלמיד יתחיל בלימודיו. לרוב יצא מביה"ס ליום אחד בשבוע, על פי מה שסוכם בינו לבין בעל-המקצוע המארח (מכיוון שלכל ילד בדמוקרטי יש מערכת אישית, קל יחסית לתאם את היום הזה כך שלא יצטרך לוותר על שיעורים אחרים שבחר ללמוד). בביה"ס שלנו, למשל, יצאו בשנים האחרונות תלמידים ללימודי שוליה בכלביה שפועלת בעיר, בחוות סוסים, בקונדיטוריה מקומית, במסעדה ועוד. ילד אחד למד אצל אומן שבונה תופים, אחר שימש כשוליה בתחום אומנויות הלחימה, ועוד אחד למד אצל מומחה לסאונד.
בכל המקרים המתלמדים עובדים בצוות המקום כמו העובדים האחרים, והשכר שלהם הוא רכישת הידע והניסיון שהם צוברים. השיטה הזו, אגב, מקובלת היום גם במקומות שונים שמציעים התלמדות למבוגרים שרוצים לרכוש ידע באומנות מסוימת (כמו בית האומנויות המקסים הזה בקיבוץ נאות סמדר, או הבית לשימור מלאכות מסורתיות ביבניאל).
מיותר לציין, אולי, אבל אעשה זאת – כל זה אינו חובה. בניגוד למשרד החינוך, שהכריז כי הוא עומד לחייב את כל מי שרוצה זכאות לתעודת בגרות להתנדב בפרויקט מחויבות אישית (שימו לב, תלמידים: התנדבות חובה!), כאן לימודי השוליה הם רק עוד אופציה אחת מתוך רבות. הילדים בדמוקרטי יודעים שלצד שיעורים פורמליים עם מורה, למידה אישית עצמאית, למידה בקבוצות של ילדים בלבד ועוד, קיימת גם אפשרות לצאת יום בשבוע ללימודי שוליה. צורת הלמידה הזו אינה מתאימה לכל אחד, ולו רק בגלל הבגרות, האחריות האישית והעצמאות שהיא דורשת – אבל מי שבוחר בה זוכה לתמיכה מלאה מהמערכת החינוכית שמסביבו.
בילדותי בקיבוץ עין גב, בכל שנות הלימודים מכיתה ה' ואילך, היה לנו יום בשבוע שבו לא הגענו לביה"ס אלא הלכנו לעבוד בענפי המשק. חלק עבדו בחקלאות, חלק בפעוטונים ובגנים, במטבח, במכבסה, במסעדה או בכפר הנופש. הרבה מאוד דברים שאני יודעת לעשות היום, למדתי ביום העבודה השבועי הזה. החוויות המשמעותיות ביותר קרו שם – ולאו דווקא בביה"ס.
טוב היה לו משרד החינוך היה מעודד בתי ספר תיכוניים לאפשר לתלמידיהם גם את צורת הלמידה הזו. זה ידרוש הרבה עבודת תיאום והרבה רצון טוב, אבל יש כבר ממי ללמוד את הנושא בבתיה"ס הדמוקרטיים, ואני בטוחה שהם ישמחו לחלוק מניסיונם. בונוס נוסף שמתקבל על הדרך, הוא חיזוק הקשרים בין בני הנוער לבין עסקים ובעלי-מקצוע מקומיים בעיר, ומתוך כך חיזוק הקשר שלהם לקהילה ולחברה שמסביבם, כך שבמידה רבה יש כאן גם אינטרס לרשויות המקומיות לעודד את היוזמה.
מילים שענת 