The End of Education

לפעמים אנשים כותבים כל כך מדויק, שאם רוצים להמליץ על הספר שלהם הכי טוב זה פשוט לצטט אותם מילה במילה. הספר קץ החינוך של ניל פוסטמן הוא אחד מהמקרים האלה (כותרתו המקורית של הספר, The End of Education, משחקת על דו המשמעות של המילה end : מטרה ו-קץ, סוף):

"כאשר התחקיתי אחר דבריהם של אנשים בנוגע לחינוך בית ספרי, שמתי לב לכך שהשיחה נסבה לרוב על אמצעים ורק לעתים נדירות על מטרות. האם עלינו להפריט את בתי הספר? האם עלינו לקבוע תקנים ארציים להערכה? כיצד נשתמש במחשבים? איזה שימוש עלינו לעשות בטלוויזיה? כיצד נלמד קריאה? וכיוצא באלה. כמה מן השאלות אכן מעניינות, אחרות לאו דווקא. אולם המשותף להן הוא התחמקותן מסוגיית מטרותיו של בית הספר – כאילו היינו אומה של טכנאים, נעולים לחלוטין במומחיותנו איך לעשות דברים, מפחדים או לא מסוגלים לחשוב על ה-למה… עתידו של בית הספר תלוי בהיווצרות של דו שיח רציני על מטרות. באין מטרות טרנסצנדנטיות ראויות יגיע החינוך הבית ספרי לקצו, וככל שנקדים להשלים עם כך, כן ייטב. ואולם בהינתן מטרות כאלה, יהפוך החינוך הבית ספרי למוסד המרכזי שימציא לצעירינו סיבות להמשיך ולחנך את עצמם". (עמ' 10)

"אמת, יש חשיבות לשאלה אם יש להורים אפשרות בחירה בין בתי ספר, האם בתי הספר קטנים יותר, האם גודל הכיתה מצטמצם, האם יש תקציבים להעסקת עוד מורים, או האם תלמידים אחדים נהנים ממלגות ציבוריות לבתי ספר פרטיים. אולם האם איננו נותרים בסופו של דבר עם השאלה למה? על מה ולמה כל הסאון והזעם וההוצאות? אם יורשה לי להציע מטפורה, אנו יכולים להביא לכך שהרכבות יצאו בזמן, אולם אם ממילא אינן נוסעות ליעד הרצוי לנו, לשם מה לטרוח?" (עמ' 57)

"איננו יכולים להרשות לעצמנו לבזבז את האנרגיה ואת האידיאליזם הפוטנציאלי של הצעירים. אין כל ספק שתופעות כמו אדישות, שיעמום ואפילו אלימות בבית הספר, קשורות לעובדה שהתלמידים אינם ממלאים שום תפקיד מועיל בחברה. החלתן הקפדנית של גישות חינוכיות מטפחות ומגוננות יצרה מצב פרדוקסלי לפיו הרחקת הילדים ממעורבות משמעותית בקהילה שלהם, נתפסת כהגנה עליהם. לא יהיה זה משם אוטופיזם אם ננסה להמציא צורות ודרכים לשתף את הנוער בפעילויות של שיקום חברתי, כאלטרנטיבה או כתוספת לתהליך החינוך הבית ספרי". (עמ' 86)

"היינו יכולים לשפר את איכות ההוראה בן לילה, אם המורים למתמטיקה היו מלמדים אמנות, מורים לאמנות היו מלמדים מדעים, מורים למדעים היו מלמדים אנגלית. קו המחשבה שלי הוא כזה: רוב המורים, במיוחד בתיכון ובמכללה, מלמדים מקצועות שבהם הצטיינו כתלמידים. המקצוע נמצא בעיניהם גם קל וגם מהנה. לכן, מעטים הסיכויים שיבינו כיצד המקצוע נראה לאלה שאינם טובים בו, או לאלה שלא אכפת להם ממנו, או לשניהם גם יחד. אם כל מורה היה צריך ללמד במשך סמסטר אחד מקצוע ששנא תמיד או שהיו לו צרות בו, היו המורים נאלצים לראות את המצב כפי שרואים אותו רוב התלמידים, כלומר: יותר כלומד חדש ופחות כמורה ותיק. אולי היו מגלים כמה משעממים הם ספרי הלימוד, כמה מורט עצבים הוא הפחד לעשות טעויות, כיצד שאלה שעוררה עניין לא צפוי אינה זוכה למענה כי אינה מופיעה במערך השיעור, ואפילו שישנם תלמידים שמכירים את המקצוע יותר טוב ממה שהמורים עצמם יכולים לחלום… והנה רעיון נוסף, שאין לו שם כוונה להצחיק: יכולנו לשפר את איכות ההוראה והלמידה בן לילה, לו נפטרנו מכל ספרי הלימוד. רוב ספרי הלימוד כתובים גרוע, ולפיכך יוצרים את הרושם שהנושא משעמם. רוב ספרי הלימוד גם כתובים בנוסח אל-אישי. אין בהם 'קול דובר', לא עולה מהם שום דמות אנושית. יחסם לקורא אינו שונה בהרבה מההודעה הטלפונית האומרת 'אם ברצונך בסיוע נוסף – הקש שתיים'. מצאתי שהמרשמים המופיעים על גבי קופסאות של דייסת דגנים כתובים בסגנון טוב ומשכנע יותר מרוב מה שנמסר בספרי הלימוד". (עמ' 97-98)

"כיום ניכרת מעט מאוד סובלנות כלפי טעויות בכיתה. זוהי אחת הסיבות לכך שתלמידים מעתיקים. זו הסיבה לכך שהתלמידים עצבניים. זוהי גם אחת הסיבות לכך שתלמידים רבים מסרבים לדבר. וודאי שזו הסיבה לכך שהתלמידים (וכן כולנו) נלחמים בלהט כדי להצדיק את מה שהם חושבים שהם יודעים. בדרגות משתנות, טעות היא פחיתות כבוד, ומשלמים עליה מחיר כבד. אולם בואו נניח שהתלמידים היו מוצאים את עצמם במקום שבו אין זה כך? בספרו Mindstorm, טוען סימור פפרט שאחת הסיבות הטובות ביותר להשתמש במחשבים בכיתה היא שמחשבים מכריחים את הסביבה לגלות יתר סובלנות לטעויות. תלמידים מתקדמים לקראת תשובה נכונה בדרך של עשיית טעויות ותיקונן. המחשב לא מעליב תלמידים שטעו, ומעודד אותם לנסות שוב… האם פרט לשימוש במכונה אין כל דרך שבה יכולה הכיתה להיות למקום שבו ניסוי וטעייה הם שיטת לימוד מקובלת, ולמקום שבו טעות אינה עברה ראויה לעונש?" (עמ' 105-106)

פוסטמן אינו מסתפק ברעיונות תיאורטיים המנוסחים היטב, אלא מציע הצעות פרגמטיות הניתנות ליישום בקלות. תוכלו לקרוא קטעים מהספר ב-כותר (הספרייה המקוונת מבית מט"ח): קץ החינוך / ניל פוסטמן.

קץ החינוך, ניל פוסטמן, ספרית הפועלים, 1998.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s