נתחיל מהבהרה: אני בעד ביטול בחינת הבגרות בספרות. ובהיסטוריה. ובתנ"ך. ואפילו במתמטיקה ובאנגלית. בעצם, אם נהיה כנים עד הסוף – אני בעד ביטול מבחני הבגרות בכל המקצועות.

יש לי תואר ד"ר בספרות עברית. ב-15 השנים האחרונות לימדתי בחוגים לספרות באוניברסיטה העברית, בסמינר הקיבוצים, במכללת אחווה ובמכללת עמק יזרעאל. אני אוהבת לקרוא ספרים, להקריא אותם, ללמוד עליהם, ואפילו לכתוב עליהם. אבל דווקא בגלל זה אין דבר שמצער אותי יותר מאשר האופן שבו מערכת החינוך משניאה את העולם הזה על הדור הצעיר.

בשנת 1972, פרסם חוקר הספרות – ובינתיים גם זוכה פרס ישראל – פרופ' יוסף דן מאמר מיוחד תחת הכותרת: כיצד ללמד ספרות. אתם יכולים לקרוא חלק ממנו כאן, אבל לצערי לא הצלחתי להשיג את הנוסח המלא (ותיכף אסביר למה זה כל כך מצער). באותה תקופה היה קאנון די מצומצם של יצירות ספרותיות שנחשבו לנכס צאן ברזל של כל בן תרבות, ורק הן נלמדו בבתיה"ס.

דן מציע שם להרחיב את ההיצע של היצירות הנלמדות, ולתת הרבה יותר משקל לבחירה האישית של התלמידים עצמם. אבל מעבר לכך, יש לו גם אבחנות חדות בנוגע לעשייה בתחום. וכך הוא אומר:

"הספרות אינה דבר שצריך לדעתו. ספרות היא דבר שצריך לקרוא אותו. זכירת שמותיהם של גיבורי רומאנים, תאריכי כתיבה מדוייקים ומשקליהם של שירים אינה הכרחית להבנת ספרות ולהנאה מספרות… ההכרח הוא אבי כל חטאת במערכת ההוראה. דברים ש'מוכרחים' לדעת לא אוהבים לדעת ולא אוהבים לעשות… הוראת ספרות צריכה להיות מבוססת על בחירה אישית, פנימית של התלמיד, ממש כקריאתו של אדם מבוגר".

מאז שונתה תכנית הלימודים בספרות ואכן מאגר היצירות הנלמדות גדל, והוא כולל היום מבחר הרבה יותר מגוון של יצירות ספרות. אבל – וזה העיקר – החלק החשוב ביותר בדבריו של דן נגנז וטואטא ביסודיות אל מתחת לשטיח. גם באתר הרשמי של משרד החינוך, שבו מופיע חלקו הראשון של המאמר, לא העזו לצטט אותו בשלמותו. בסוף דבריו קרא דן באופן מפורש לביטול מיידי של בחינת הבגרות בספרות. רק כך – הוא טען – אפשר יהיה להציל את מעמדה של זו בעולמם של התלמידים (וזה עוד בתקופה שבקושי היתה פה טלוויזיה, ובוודאי שלא מסכים-ממכרים אחרים).

מפלגת יש עתיד הצהירה במצע שלה שתפעל לשינוי מהותי של מערכת החינוך. שינוי כזה אפשרי רק אם תיעשה מהפכה אמיתית. ומהפכה כזו לא יכולה להתרחש כל עוד המטרה העליונה של בתיה"ס היא תעודת הבגרות. טוב יעשה שר החינוך אם יפעל בשני ערוצים במקביל: מצד אחד יבטל את כל הבחינות (ולא רק תחום אחד או שניים, מה שיקים עליו את הזועקים-למען-התחום-שלהם-דווקא, כפי שקרה בשבועות האחרונים עם הפרופסורים והמורים לספרות ולהיסטוריה), ומצד שני יציב לבתיה"ס מטרה חדשה. כי בלי מטרה ראויה, אין פלא שכולם מבוהלים ומפוחדים. במשך שנים רצנו לכיוון אחד ברור – קו הסיום של הבגרות – ולאן נרוץ עכשיו? ולשם מה? סתם בשביל לרוץ???

אמנון רובינשטיין ניסה לעשות את זה כבר פעם, כשכיהן בתפקיד שר החינוך. הוא הודיע על ביטול הבגרויות, אך לא השכיל להציב בעוד מועד מטרה אחרת שתתן תשובה לשאלה – לשם מה בכלל אנחנו שולחים את ילדינו לבתי הספר? אני מקווה ששי פירון ילמד מהטעויות של קודמיו, ולא יותיר את ציבור ההורים והתלמידים בחלל ריק. דרושה לנו מטרה חדשה. המנהיג שיהיה מספיק נועז להציב אותה שם – יזכה באמון הציבור ובתמיכתו.

(Photo by Annie Spratt on Unsplash)