בפוסט הקודם סיפרתי לכם כאן מה זה חונך בחינוך הדמוקרטי ומדוע הוא שונה כל כך מהמחנך המוכר לנו. הפעם אנסה להראות איך אפשר להכניס את החונכות לתוך בתיה"ס הממלכתיים. אמנם זהו רק צעד קטן, אבל כידוע גם צונאמי אדיר מתחיל בגל תמים אחד.

אמרו את זה קודם לפניי, זה לא משנה. כבר במסכת אבות שבמשנה נאמר: עשה לך רב. האדם צריך לעשות לעצמו רב. הוא צריך לבחור מיהו האדם שממנו הוא רוצה ללמוד. זו נקודה קריטית שלא מרבים לדבר בה כשעוסקים בשינויים הדרושים במערכת החינוך.

כמבוגרים אנחנו נתקלים אינספור פעמים בחשיבותה של כימייה בסיסית שנוצרת בין אנשים: מאמן כושר אחד לא יצליח להביא אותנו לשום תוצאות, בעוד חברו יקדם אותנו באופן מופלא תוך זמן קצר; פסיכולוג אחד ייפגש איתנו במשך שנה שלמה מבלי שנרגיש הקלה, וחברו יצליח לעזור לנו אחרי פגישות ספורות. ויש עוד דוגמאות רבות. זו לא השיטה, טמבל. זה הדיאלוג שנוצר בין שני אנשים.

השינויים הדרושים בבתיה"ס השמרניים הם רבים – החל בצורך דחוף לצמצם את תחומי הלימוד, להקטין את מספר התלמידים בכיתה, לאפשר יותר בחירה בניהול הזמן האישי בתוך בית הספר ועוד. אך הנושא הקריטי ביותר, שבו תלויים במידה רבה כל השינויים האחרים, הוא שיפור מערכות היחסים שנוצרות בתוך המסגרת הזו, ובראשן הקשרים הבין-דוריים בין מבוגרים לילדים.

כדי שתוכל להתרחש למידה, ולא משנה באיזה נושא, חייבים קודם כל להחזיר לתמונה את האמון של הילדים במבוגרים, ולאפשר להם לפתח קשרים אינטימיים (במובן הטוב של המילה) אלו עם אלו. אני מציעה להתחיל בצעד אחד פשוט: בחירת חונך אישי. בתחילת השנה יקבל כל ילד רשימה של מבוגרים הנמצאים בביה"ס: מחנכי כיתות, מורים מקצועיים, אנשי מנהלה ותחזוקה (כולל מנהל/ת ביה"ס, אב-הבית, המנקה) – כל איש צוות הנמצא באופן קבוע בשטח ביה"ס.

אם לביה"ס יש אתר אינטרנט, רצוי שלכל איש צוות כזה תהיה שם תמונה, ובצדה כמה מילים על עצמו: מה הוא מלמד, מהם תחביביו, איפה הוא גר. תוך שבוע מתחילת הלימודים יגיש כל ילד טופס ובו שמותיהם של 4-3 מבוגרים שהוא היה רוצה להיות נחנך שלהם. איך הם ידעו לבחור אתם שואלים? הם ידעו. ילדים יודעים דברים כאלה.

רכז חונכות שייבחר לתפקיד מתוך אנשי הצוות, או ועדה קטנה של כמה מורים, יחלקו את הילדים לחונכים, תוך התכוונות מקסימלית למצוא לכל ילד חונך מתוך האפשרויות שבחר. בפתיחת השבוע השני ללימודים יקבל כל ילד פתק ובו שם החונך האישי שלו. מעתה ועד סוף השנה הוא יהיה המבוגר המשמעותי עבורו בתוך ביה"ס.

כל חונך יקבל כ-15 נחנכים. מערכת השעות הבית ספרית תשונה, כך שכל יום ייפתח ביחידת זמן קבועה של 30-20 דקות, שבה ייפגשו הילדים עם החונך האישי שלהם. במפגשים הללו הם ישבו במעגל, ישוחחו על ענייני היום, ישתפו זה את זה בדברים המעניינים אותם, או כל מה שהקבוצה תרצה לעשות ביחד. לא יהיו מערכי שיעור, והחונכים יעשו מאמץ להוביל את המפגשים תוך הקשבה לרצונותיהם של הילדים.

כל אינפורמציה הקשורה לילד תועבר להוריו דרך החונך האישי. פעם בשנה הוא יגיע לביקור בביתו של כל נחנך (בסרטון הזה על 'מודל חינוך-אישי בת-ים' שתי מורות מתארות איך השפיעו עליהן הביקורים האלה). כמובן שיש למצוא את הדרך לתגמל את אנשי הצוות גם על השעות הללו.

הניסיון מפרוייקטים שפועלים כיום ברחבי הארץ בליווי המכון לחינוך דמוקרטי וערי חינוך, מראה שהטמעת מפגשי החונכות הללו בתוך בתי"ס שמרניים משפרת באופן מיידי את האווירה בביה"ס ומצמצמת את רמת האלימות. מסתבר שהיכולת של הילדים לפתח קשר אישי חם עם מבוגר אחד, משפיעה ישירות על היכולת שלהם לבטוח גם במבוגרים אחרים. הייחוד שיש בהצעה שלי הוא בהתעקשות על כך שהילד יבחר בעצמו את החונך שלו.

זה לא יהיה פשוט. המורים והתלמידים יצטרכו להסתגל למערכת יחסים חדשה. מערכת שיש בה פחות דיסטנס ויותר פתיחות וכבוד הדדי. זה ידרוש מהם ללמוד לשוחח ולהקשיב, ולהיפתח לתקשורת רב-גילית. זה ידרוש מביה"ס להתאים את עצמו מבחינת הזמן (פחות שעות למידה נטו), מבחינת המרחב (מציאת פתרונות לפינות אינטימיות, שיאפשרו את מעגלי השיח בכל בוקר), ומבחינת החשיבה על מעמדם של מבוגרים שונים בקהילה (כי גם לאב-הבית, בדיוק כמו למנהל/ת, יש מעגל נחנכים משלו שבחר בו). החונכים יצטרכו לקבל ליווי והדרכה, כדי שיהיה מי שיתמוך בהם בדרך החדשה.

לא הכול ילך חלק. יהיו טעויות ואכזבות בדרך. אבל ההבטחה שגלומה בתהליך שווה את הסיכון.