מערכת ממוצעת של תלמיד חטיבת ביניים בישראל ביום נתון בשבוע נראית בערך כך: אנגלית, ערבית, ספרות, ספורט, מתמטיקה, תנ"ך. 6 שעות. 6 מקצועות. אתה מתחיל את הבוקר בשיעור אנגלית, לוקח זמן כמובן עד שהריכוז הנדרש מושג, אבל נגיד שזה הצליח וכבר נכנסת לרמת הקשבה וחשיבה, השיעור אפילו נהייה מעניין ואז – עברו 45 דקות. צילצול.

רעש, בלגן, התפרקות. ועכשיו צריך לעבור לתחום אחר – להחליף ארגז כלים שלם, לחשב מסלול מחדש. שוב לשבת ולהתרכז, להתחיל להיכנס לעניינים, להיזכר איפה היינו בפעם הקודמת שפגשנו את המורה לערבית, להתרכז – בּוּם! עברו עוד 45 דקות. צילצול.

שוב עוברים תחום. ספרות. ועכשיו ספורט. זה אותו הדבר רק עם ט' בסוף, לא? איפה היינו?

מערכת החינוך מסודרת ביחידות זמן של 45 דקות. למה? ככה. כי מישהו פעם החליט שזוהי יחידת הזמן המתאימה. מתאימה למה? למי? לא ברור. אבל כבר התרגלנו, המשרות של המורים מחושבות על פי יחידת הזמן הזו, המערכת מתוכננת סביבה – את יודעת כמה קשה לשנות?

אבל למה בעצם טובה הקטיעה הזו והמעבר התזזיתי מנושא לנושא בתדירות כל כך גבוהה? מצד אחד, מתלוננים על בני הנוער שכולם סובלים מהפרעת קשב קולקטיבית. הם לא מסוגלים להתרכז יותר מדקה בדבר אחד. מצד שני, דורשים מהם כל 45 דקות לשנות לחלוטין את דפוסי המחשבה (ספורט וספרות זה לא באמת אותו דבר), את סגנון הפעולה, את האינטראקציה עם חבריהם ועם המורים, את שפת הדיבור (מתמטיקה, תנ"ך, ערבית – כל אחת מאלה היא ממש שפה זרה לרוב התלמידים). אז מה לעזאזל אנחנו רוצים מהם?

אז מה את מציעה? שנלמד ביחידות זמן של שעה וחצי כמו באוניברסיטה? את יודעת כמה זה משעמם לשבת שעה וחצי על התחת ולהקשיב לאותה מורה מדברת על אותו נושא? כולם ירדמו! זה נכון. אבל מי בכלל אמר שלמידה מתרחשת כאשר יושבים בשקט ומקשיבים למישהו אחר שמדבר על משהו? אז איך באמת מתרחשת למידה?

החל משנות ה-80 של המאה הקודמת, מרבים לדבר בחקר החינוך ובפסיכולוגיה החיובית על מה שנקרא Flow – חוויית הזרימה. אם אי פעם יצא לכם שקראתם ספר ואיבדתם את תחושת הזמן, ראיתם סרט טוב ושכחתם איפה אתם נמצאים, עסקתם בתחביב כלשהו במשך שעות ושכחתם אפילו לאכול ולשתות – הרי שהייתם במצב של זרימה.

האיש שמוביל את הדיון בנושא בעשורים האחרונים הוא פסיכולוג בשם Mihaly Csikszentmihalyi (עזבו, אל תנסו אפילו להבין איך אומרים את זה). הוא פיתח את המושג בעקבות ראיונות שערך עם עשרות אמנים, מדענים, ספורטאים וכו', שכולם דיווחו כי ברגעים שבהם הם יוצרים או עובדים בצורה אופטימלית הם מרגישים כאילו היו בתוך נהר שזורם סביבם, מרוכזים לחלוטין בדבר שהם עושים, בתשומת לב מלאה אך ללא כל תחושת מאמץ.

במצב הזה מתרחשות חוויות של למידה וגילוי באופן החזק ביותר, כשהן מלוות בתחושות של הנאה ואושר. אם יש לכם 18 דקות פנויות תוכלו להקשיב להרצאה שלו ב- TED, ואם לא לפחות לקרוא מה הוא מציע לעשות כדי לאפשר חווית זרימה בתוך בתיה"ס, או לקרוא את הפרק הראשון מתוך הספר שלו.

כל מי שנמצא שעות רבות בחברת ילדים קטנים מכיר את התופעה הזו. ילדי גן מסוגלים להסתובב חסרי מעש במשך זמן מה, לנוע עם מבט מצועף בעיניים ולהתבונן בכל מיני דברים שעושים ילדים אחרים, ואז להתיישב פתאום עם ערימת קוביות או חבילת סמרטוטים ולשחק בהם בריכוז רב במשך שעות, לבד או בקבוצה. אם אף מבוגר לא יפריע להם הם עשויים לחוות חוויה נהדרת של זרימה: "מה? כבר מפגש צהריים? אבל לא הספקנו כלום!"

בשנים הקרובות צפויים שינויים גדולים בתחום החינוך בעולם כולו (יעקב הכט קורא לזה צונאמי. וההתרעות כבר פה זמן מה). מערכת החינוך השמרנית תאלץ – בעל כורחה אבל לטובתה ולטובת כולנו – להתמודד עם נושא הבחירה, המוטיבציה הפנימית ללמידה, עידוד היצירתיות והיזמות האישית. כל אלו קשורים באופן הדוק לשאלת ניהול הזמן הבית ספרי.

בשבוע הבא אציע כאן כמה דוגמאות לניהול זמן אלטרנטיבי. ובינתיים – הגוגל אנליטיקס שלי אומר לי שהזמן הממוצע שאתם הקוראים נמצאים כאן הוא דקה וחצי. אז כנראה שזמנכם עבר. נא לזרום הלאה לבלוג הבא – זוּז!