בפתח עונת השיגרה המבורכת, אני משתפת אתכם בהמלצה על שניים מבין הספרים האהובים עליי ביותר – שני ספרים שפקחו את עיניי לאפשרות להסתכל על למידה ועל הוראה מזוויות חדשות לגמרי; ספרים שאני מרבה לחזור אליהם שוב ושוב, מקפלת אינספור פינות שיזכירו לי איפה יש קטעים מבריקים שאולי אשתמש בהם בהזדמנות כזו או אחרת.

למי שאין לו זמן להתעמק בספר ארוך וכבד, מומלץ מאוד לשים ליד המיטה את הספר חינוך בביצת הפתעה של דני לסרי. לסרי כותב בו מחשבות והגיגים קצרצרים על חינוך ולמידה, על בחירה, מבחנים, תפקידו של ביה"ס, תפקידו של המורה ועוד. כמו ביצי השוקולד המפורסמות, גם כאן יש מסגרת קבועה: כל קטע הוא באורך 2 עמודים קטנים (מִפְתַח של ספר). למרות הצמצום – או אולי דווקא בזכותו – בתוך כל קטע כזה מסתתרת מחשבה מקורית ומיוחדת במינה, המנוסחת בחוכמה, בשנינות ובדייקנות רבה. ביצת הפתעה אחת כזו לפני השינה ואתם מסודרים.

לסרי הוא אדם ואיש חינוך מרתק. הוא הקים וניהל את ביה"ס מיתר שפועל בקיבוץ בית-אורן, ואת האקדמיה הדיאלוגית בעין-הוד. הוא החל את דרכו בחינוך הדמוקרטי, אך פרש ממנו והקים בארץ זרם אחר המכונה היום חינוך דיאלוגי – חינוך שנקודת המוצא שלו היא שכל מפגש לימודי הוא בראש ובראשונה שיחה בין שני אנשים. כדי שתיווצר למידה משמעותית, שני המשתתפים בדיאלוג צריכים להביא את עצמם לתוך המפגש, להיפתח ולהקשיב זה לזה באמת.

הספר השני הוא ספר למיטיבי לכת. זהו ספר חלוצי שנכתב ב- 1969, אבל הוא עדין רלוונטי לכל מי שמתעניין בחינוך. הספר חופש ללמוד של הפסיכולוג קארל רוג'רס מרכז מאמרים שונים שפרסם בתחום העשייה החינוכית. הוא מדבר בשפה פשוטה ובהירה על שאלות כגון – מהי למידה משמעותית? כיצד ניתן לעודד את הסקרנות הטבעית של ילדים ושל סטודנטים? איך אפשר לעזור להם להעמיק בתחומים המעניינים אותם, מבלי לכפות עליהם את התחומים המעניינים אותנו?

הגישה המנחה את רוג'רס היא שכדי להגיע לחוויה אמיתית של למידה, היוזמה ללמידה צריכה להיות בידי הלומד עצמו. הוא מבדיל בין הוראה, שבה יש נקודת מוצא של התנשאות (אני המבוגר יודע, ולכן אורה לך מה טוב, נכון וחשוב), לבין למידה, שבה יש מקום מרכזי ללומד ולאישיותו, גם כאשר הוא נעזר באדם אחר בעל ידע רב משלו.

הספר מאוד מגוון, וכל אחד יכול למצוא בו את הכיוון שמדבר אליו : דיווחים של מורים על ניסויים בחופש שעשו בכיתות שלהם (החל ממורָה בכיתה ו' בבי"ס יסודי, דרך מרצֶה בקולג', ועד למבוא בפסיכולוגיה באוניברסיטה, אותו העביר רוג'רס עצמו); מאמרים תיאורטיים יותר על חופש בלמידה, סקרנות, הצבת גבולות וכד'; משובים שכתבו סטודנטים של רוג'רס שעברו אצלו קורסים שונים ועוד. יש בו גם הרבה רעיונות מעשיים שאפשר ליישם די בקלות – כשכל מה שנדרש לשם כך הוא מורה או מנהל/ת עם קצת אומץ לב.

הסיבה שאני אוהבת את שני הכותבים האלה היא שהם מערבים בצורה מושלמת בין תיאוריה לבין מעשה. שניהם אנשי חינוך בעצמם – אנשים שעבדו בשטח עם תלמידים ועם מחנכים – ולכן הם מבינים היטב את חיי היומיום של כל מי שעוסק בתחום, ולא מדברים גבוהה גבוהה כדרכם של פילוסופים-של-החינוך. במדינה האידיאלית שאולי תקום כאן יום אחד, יש לקוות ששרת החינוך תקרא בשני הספרים הללו לפני שהיא מכריזה על תוכנית מהפכנית חדשה, שתתמוסס ללא תוצאות כמו כל קודמותיה. ויפה שעה אחת קודם.