חינוך עיוני או מקצועי-טכנולוגי?

לפני כשבוע פרסמתי טור דעה ב- ynet (תואר ראשון במדעי הכלום), שבו טענתי שביטול המסלולים המקצועיים בתיכונים גרם לכך שכל התלמידים נאלצים ללמוד במסלול העיוני, דבר שמהווה פגיעה מתמשכת בכל אלו שהכישורים העיוניים אינם הצד החזק שלהם. זה גם אחד הגורמים לכך שיותר מדי ילדים מקוטלגים כלקויי למידה, ולכך שרבים הולכים ללמוד באוניברסיטאות ובמכללות, מבלי שעצרו לחשוב למה הם עושים זאת והאם זה באמת מתאים להם.

הטור זכה ליותר מ- 1600 שיתופים בפייסבוק, ועורר מעל 500 תגובות בכ- 250 דיונים. מעבר לטוקבקים המתבקשים שתמיד מזלזלים בכל אקדמאי באשר הוא (רק בעברית השימוש במילים הדוקטורית הנכבדה נשמע כל כך לא מכבד), או אלו שתמיד גוררים את הדיון למגרש הפוליטי (סמולנית) או העדתי (טפו! אשכנזיה!) הופתעתי מהכמות העצומה של טוקבקים רציניים וענייניים. בניגוד לבלוג, שבו כל מגיב זוכה לתשובה אישית, באתרי החדשות לדיונים יש חיים משל עצמם, והמחבר לא נתפס כחלק הכרחי מהוויכוח שמתנהל על הדברים שכתב. לכן אנצל את הפוסט השבוע לבטא כמה מחשבות שעלו בי בעקבות הטור ההוא ובעיקר בעקבות התגובות אליו.

רבים מהמגיבים התייחסו לכך שלמרות העובדה שבעלי מקצוע מרוויחים לפעמים הרבה יותר מבעלי תואר ראשון (לדוגמא טכנאי מזגנים, חשמלאים, מסגרים וכד' לעומת עובדים סוציאליים, מורים ואפילו פסיכולוגים בשירות הציבורי), הרי שהסטיגמה החברתית עדיין חזקה עד כדי כך, שהורים דוחפים את ילדיהם ללכת ללמוד רק בגללה.

לצערי, זה נכון מאוד. אך האם לא ניתן לשנות סטיגמות? מדוע שלא ננסה להילחם בהן? למה כשאבא שלי למד בתיכון בחיפה – במוסד איכותי ונחשב – אפשר היה לסיים י"ב עם תעודה של טכנאי קירור ומיזוג אוויר, וזה היה נחשב למשהו מכובד ביותר? מה קרה לחברה הישראלית בעשורים האחרונים, שגרם לה להפסיק להעריך את התחומים שקשורים בעבודת כפיים (צווארון כחול), ולהתמקד רק בעבודת המוח (צווארון לבן)? אי אפשר גם וגם?

אחרים התייחסו לעניין העדתי: עד שנות ה- 70 הייתה הכוונה ברורה של בני עדות המזרח ועולים חדשים למסלולים המקצועיים, בעוד האשכנזים והצברים נותבו למסלולים העיוניים. מגיבים אלו הביעו את החשש שחזרה לאחור תחזיר גם את האפלייה העדתית הזו ותגרום לכך שההישגים שהושגו בצמצום הפערים הבין-עדתיים ילכו לאיבוד.

אני יכולה להבין את החשש הזה, אבל זהו טיעון בעייתי ביותר. נניח באמת שההכוונה של תלמידים מסויימים לכיוונים ספציפיים נעשתה בעבר באופן שגוי ופוגעני. האם זה אומר שהרעיון עצמו לא היה טוב? ובכלל – כל זה יכול להיפתר על ידי כך שהבחירה לאיזה מסלול לימודים לפנות תהיה בידי הילדים עצמם. בדיוק כמו שהיום הם נאלצים לבחור מגמה בתיכון מבין כמה מקצועות עיוניים, כך אפשר לתת להם לבחור בעצמם בין כמה עיוניים וכמה מקצועיים – מבלי שמישהו יקבע זאת עבורם.

טיעון נוסף היה, שבמסלולים המקצועיים בעבר לא ניתנה תעודת בגרות, וכך נחסמה דרכם של צעירים להתקדמות בצבא ובאקדמיה. גם את זה ניתן לשנות בקלות. כאשר תעודת הבגרות תצומצם – כפי שצריך היה לקרות מזמן – לשלושה-ארבעה מקצועות ליבה, אפשר יהיה לשלב אותה גם במסלול לימודים עיוני וגם במקצועי.

והעיקר – המסלולים המקצועיים והטכנולוגיים יאפשרו למידה אחרת. לא עוד ישיבה פסיבית במשך שעות ארוכות ביום. לא עוד שינון והעתק-הדבק אינסופי, כשכל תשומת הלב ממוקדת במבחנים, בעבודות כתובות ובציונים. במקום זאת הם יציעו לתלמידים שיבחרו בהם למידה אקטיבית, פעילה: למידה בסדנאות, במעבדות ובבתי מלאכה. זה גם יפתח את מערכת החינוך בפני סוג חדש של מורים: אנשים שיש להם מקצוע וניסיון ממשי, והם רוצים להעביר אותו הלאה.

סדנאות כאלה ראוי שימוקמו בעולם האמיתי, מחוץ לגדרות ביה"ס, תוך שיתוף פעולה עם מפעלי תעשייה, חברות היי-טק ובעלי עסקים מקומיים (כפי שנעשה במערכת החינוך בפינלנד ובגרמניה, למשל). במקביל תיפתח האופציה ללימודי-שולייה של יום או יומיים בשבוע: לימוד מעשי על-ידי התלוות לבעל מקצוע בעבודתו היומיומית, שמהווה תמיכה ללימוד התיאורטי והמעשי בכיתות ובסדנאות. תחשבו כמה צבע זה יוסיף לשיעמום השולט היום במוסדות החינוך העייפים שלנו.

Photo by Trae Gould on Unsplash

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s