מאז פרץ החופש הגדול, הרשת מלאה בפוסטים מוטרפים של הורים (ובעיקר אימהות, בואו נהיה כנים עם זה) שיוצאים מדעתם בניסיון לשעשע את הצאצאים המשועממים. ימי כייף, חומרי יצירה, בילוי כזה ובילוי אחר, מתרוצצים ומתרוצצים ללא הרף. העיקר – לא להיות לרגע בשקט. כלומר: לא להיות באמת בחופש…

כבר שנים שאני עובדת מהבית (גם מרצה באקדמיה, אבל לא בחופש הגדול) ולכן ילדיי האומללים לא זכו כמעט אף פעם להיות בקייטנה. בשנה שעברה, אגב, נכנעתי למספר ארבע שדרש פעם אחת לראות מה זה הקייטנות האלה שכולם הולכים אליהן ורק הוא לא. היה בסדר בסך הכול, אבל הוא לא הבין למה נוסעים כל יום למקום אחר וצריך לקום כל כך מוקדם בבוקר. הרי הבטיחו לו חופש, לא?

בקיצור – הורים יקרים, בואו ואתן לכם את הטיפ של החיים: אין שום צורך להזיע כל כך הרבה. תנו לילדים להיות בחופש. כמובן, שאם שניכם עובדים מחוץ לבית אין לכם הרבה ברירה, אבל אני מדברת על כל המשפחות שבהן אחד מבני הזוג נשאר עם הילדים בבית בקיץ. מי אמר שצריך לעשות משהו מיוחד? תנו להם לקום בנחת, לחשוב קצת בעצמם מה הם רוצים לעשות, ותנו דוגמא אישית: תהיו עסוקים בדברים שחשובים לכם.

מדי פעם אפשר גם לצאת לבלות, אבל קצת פרופורציה. ילדים מעל גיל 5 בהחלט מסוגלים להעסיק את עצמם. והבית הוא מקום אהוב ונפלא, שבמשך שנת הלימודים הם לא זוכים לראות אותו ולהיות בו בשעות הבוקר. הם גם לא זוכים לראות מה אתם עושים שם בכל הזמן הזה שהם נמצאים במערכת החינוך. והנה – בחופש יש הזדמנות ייחודית כזו.

שלושת בני הנוער שלי ממילא כבר לא משתפים פעולה עם כלום (וטוב שכך), אז הנה קצת דוגמאות למה שעשיתי עד עכשיו עם השניים הקטנים (בת 5 ובן 9). השנה הכרזתי על קייטנת העצמאות. המטרה העיקרית שלה: שהילדים יהיו כמה שיותר עצמאיים. לפני תחילת החופש, הגדול צייר לוח שנה ועליו סימנו דברים נתונים – חוגים שעדיין נמשכים ביולי, בחינות באוניברסיטה (שבהן אני צריכה להיות נוכחת), אירועים משפחתיים וכו'.

אחר-כך הילדים עשו סיעור מוחות קצר ורשמו את כל הרצונות שלהם לחופש. תתפלאו, אבל זה לא היה כל כך בשמיים: ללכת לים. בריכה. לטפס על הר (ממש הר?). לסדר את המחסן (רציני!), למיין משחקים בבית, טיולי בוקר בעיר. ארוחת סופר (הולכים לסופר, כל אחד קונה לחמניה ומעדן ועושים פיקניק). וכמובן – חופש אצל סבתא וסבא בלי ההורים. אני הוספתי גם: מוזיאון, סרט, ספארי. נכנסנו גם לאתר ההנחות של המילואימניקים (חייב להיות לזה גם צד חיובי אחד) וראינו שיש הנחות לכמה אטרקציות כמו פארק הקופים ומוזיאון המדע, אז הוספנו אותם לרשימה.

את הרשימה הזו של הרצונות, הנחנו בצד. בערך פעם-פעמיים בשבוע, אנחנו מציצים בה ומחליטים מה לעשות. החבר'ה קמים יקיצה טבעית בסביבות 9:30, מתארגנים לבד (הקטנה מאושרת מזה: מתלבשת, מצחצחת שיניים, מסתרקת ומכינה לעצמה ארוחת בוקר לגמרי לבד! זה לוקח שעה, אבל למי אכפת? אנחנו בחופש!), אוכלים, ואז מתחילים את היום.

מה הם עושים? המון וכלום…

בונים מבנים-בהמשכים בלגו. קלפים. משחקי קופסא. סרטי דיסני ישנים (אין לנו כבלים). משחקים במחשב (מוגבל לשעה ביום לגדול. הקטנה משחקת מדי פעם באייפוד של אחותה. שעה גג במצטבר). ובעיקר: מדברים אחד עם השני בלי הפסקה. הולכים קצת לחברים או לשכנים, מזמינים חברים מדי פעם, ושוב – מדברים ומדברים ומדברים.

אני יודעת מה עובר לכם בראש, אז: כן, בשבוע הראשון נשמעו בלי סוף המילים: אמא, משעמם לי!! אבל אם מגיבים אליהן בלי פאניקה, ואומרים: מעולה, אז עכשיו תוכל לבדוק מה תרצה לעשות – ומתמידים באמירה הזו – זה עובר. לא פשוט לדעת מה לעשות כשאף אחד לא אומר לך מה לעשות, אבל אם תאפשרו להם – כל המשפחה תצא נשכרת.

בקיצור –  תנו לילדים להיות באמת בחופשה. יש רק עוד חמישה שבועות, אז נסו לזכור שאתם אנשים עובדים ולא מדריכים בקייטנה. אם תהיו בטוחים בכך בעצמכם, גם הילדים יבינו את זה. ממילא בחוץ חם כל-כך, אז למה להזיע גם בתוך הבית?