בילדותי למדתי במקום שנקרא בית החינוך קדמת כנרת. זה היה בית ספר יסודי רגיל, אולם העובדה שבחר לקרוא לעצמו בית חינוך אינה טריוויאלית ואינה מקרית. כיאה לבית חינוך קיבוצי של שנות השבעים, חלק ניכר מהלמידה במקום נעשתה בצורה חווייתית – עבודה בפינת החי, טיפול בגינות הנוי ובגינת ירק שבה למדנו לשתול ולזרוע, שטיפת הכיתות וחדרי הלימוד בעצמנו, טיולים רגליים בסביבה הקרובה, לימודי שחייה בכנרת, עבודה בענפי החקלאות של הקיבוץ ועוד. כל הדברים האלה היו רלוונטיים לגמרי לחיינו כילדים בקיבוץ באותן שנים. סביב בית החינוך לא הייתה גדר. הוא היה חלק מחצר המשק.

האירועים המרכזיים הזכורים לי מאותן שנים, מלבד עניינים חברתיים (שתופסים את מרכז הבמה), הם פרוייקטים לימודיים שנעשו בצורה של התנסות חווייתית. כך למשל, זכורה לי ארוחה יפנית עם תלבושות מסורתיות שהכנו בכיתה ו', לסיכום נושא בשיעור גיאוגרפיה, ומשפט שערכנו בשיעור תנ"ך לשאול המלך, לאור התנהגותו בפרשות השנויות במחלוקת בסוף חייו. עוד זכור לי במיוחד מרכז ללימוד לשון והבעה, שבו העבודה נעשתה לא בדרך של הוראה פרונטאלית, אלא בצורה של פינות עבודה אישיות, שכל ילד התקדם בהן על פי בחירתו.

למה אני זוכרת דווקא את זה? בהסתכלות לאחור, אני חושבת שהסיבה היא שבכל המקרים הללו איש לא הכתיב לי חומר שעליי לשנן או דרש ממני להעתיק מהלוח. נתנו לי את החופש לבחור באיזו פעילות אני רוצה להשתתף: האם אהיה חלק מהסנגוריה או מהקטגוריה במשפט? איזה נושא בתחום הלשון מתחשק לי ללמוד היום? בנוסף, איפשרו לי ליצור ולהשתתף בחווייה אומנותית-אסטתית (הארוחה המיוחדת והתלבושות הססגוניות).

בשני האירועים הנזכרים גם נפגשנו עם אנשים שבדרך כלל אינם מגיעים לביה"ס – שף יפני, שהיה במקרה באותו זמן מתנדב בקיבוץ, שהדגים לנו איך לחתוך את הירקות ועזר לנו בהכנת המנות, ועורכת דין, שבאה להסביר לנו כיצד מתנהל משפט. בתוך הבועה המנותקת של ביה"ס ניתנה לפתע דריסת רגל לאנשים מבחוץ – אנשים מהמציאות.

אחת הבעיות המטרידות ביותר בבתיה"ס כיום היא הניתוק הכמעט מוחלט בינם לבין המציאות. החשיבה שעומדת בבסיס המוסד הזה היא שהחיים האמיתיים מתחילים בגיל 18, ועד אז התלמיד צריך להתכונן-לקראת-המציאות – כל תפקידו הוא להעביר את הזמן עד שיגיע לגיל שבו אפשר להתחיל. להתחיל מה?  להתחיל לחיות, כמובן. להיכנס בשער האמיתי של החיים.

זוהי ראייה פטרונית של מבוגרים. הילדים עצמם חיים כל רגע את המציאות הסובייקטיבית שלהם, שבעיניהם היא החשובה ביותר בעולם (ובצדק). הם רוצים לממש את עצמם עכשיו, היום, ולא לחכות למשהו מעורפל שיגיע רק בעוד כך וכך שנים. השאלה היא מדוע לא נוכל לאפשר להם לחוות את המציאות שלהם בצורה חיובית, עם תמיכה ועידוד מצידנו. מדוע לא נוכל ללוות אותם במסע הזה, לתמוך, להקשיב ולהתבונן – ולעזור כשצריך – במקום לתפוס פיקוד כל הזמן, להתערב ולכפות את דעתנו?

חינוך אמיתי יכול להתקיים רק באמצעות דוגמא אישית. כרגע, מה שאנחנו מלמדים אותם בבתי הסוהר שלהם, הוא פשוט מאוד: החזק שולט. אני המורה שולט בך ומחליט הכול. למה? כי אני יכול. כי אני קובע את הציון שלך בסוף השנה וכך משפיע על עתידך. כל המילים היפות שאומרים מורים לא יעזרו. אין טעם לדבר על כבוד לזולת, התחשבות באחר וכו', כשבפועל המורה עצמו כופה את דעתו על התלמיד במשך כל היום (והמורה גם הוא קורבן: המנהלת כופה את רצונותיה עליו, המפקחת כופה את רצונה על המנהלת וכו' כמו בשיר חד גדיא).

אבל בואו ננסה להיות אופטימיים יותר: האם יכול להיות מקום שגם יהיה מרחב שבו מתרחשת פעילות חינוכית, וגם יהיה בו מעמד מרכזי להווה של הילדים עצמם? איך צריך להיראות מקום שכזה? ואם נצא מנקודת הנחה שאנחנו כהורים לא מסכימים להשאיר את ילדינו שעות רבות ביום ללא נוכחות של מבוגר אחראי – האם יתכן מקום שבו ישהו מבוגרים וילדים זה לצד זה, מבלי שיווצר המצב הכביכול בלתי-נמנע הזה, של כפיית רצונו של המבוגר על הילד?

כדי לענות על השאלות הללו, יש צורך להתמודד תחילה עם שאלות מאוד מסובכות:

מהו חינוך? האם יש קשר ישיר בינו לבין למידה? (אני, לדוגמא, מלמדת באוניברסיטה. האם אני עוסקת בחינוך הסטודנטים? לא בטוח בכלל). ועוד: האם למידה יכולה להתרחש עבור כל האנשים בצורה זהה?  או שמא יש טיפוסים שונים ורבים של אנשים (וילדים, כמובן), ובהתאם לכך גם צורות רבות של למידה? האם מערכת חינוכית יכולה בכלל להתאים את עצמה ללמידה מגוונת ופלורליסטית, מבלי לוותר על המערכתיות שלה? כמה כסף זה יעלה, ולמי? להורים? למדינה? ותרשו לי גם: עד מתי נסכים להגדיר כמויות גדולות כל כך של ילדים כלקויים?

ואולי השאלה החשובה מכול, שממעטים כל כך לדבר עליה: מהו בכלל תפקידו של בית הספר? האם, כמשתמע משמו של המוסד, אנחנו מצפים ממנו שילמד את ילדינו לקרוא ספרים (כרוכים או אלקטרוניים) ולרכוש את הידע האצור בהם? או אולי מעבר למסירה ושינון של ידע, יש לו גם מטרות אחרות?

בעידן הטכנולוגי שבו אנחנו חיים, שבו ממילא צבירת ידע נעשית מיותרת, טוב היה אם היינו חוזרים קצת לערכים של בית החינוך של שנות השבעים (קדמת כנרת נסגר בינתיים). אני לא טיפוס נוסטלגי, ואיני מבקשת שילדיי העירוניים ילמדו דברים שהיו רלוונטיים עבורי בקיבוץ הישן, אך אין סיבה שהם לא ילמדו ויחוו דברים שהם רלוונטיים ומשמעותיים עבורם היום.

יש דרכים רבות להכניס את המציאות לתוך בית הספר. בתור התחלה, חשבו מה היה קורה לו היינו פותחים קצת את שערי האבטחה של בתי הסוהר של משרד החינוך, ונותנים למציאות דריסת רגל משמעותית יותר בחיי הילדים. כמה פנסיונרים היו יכולים להיכנס לשם – לספר סיפורים, לשחק עם ילדים, לעזור למתקשים, ללמד ולחנך. כמה בעלי מקצוע יכלו לבוא ולשתף את הילדים במה שהם עושים. ואני לא מתכוונת ליום הורים פעם בשנה, שבו באים הורים ומספרים על עבודתם, אלא על משהו הרבה יותר ממוסד וקבוע. על בית ספר שאינו יעד מבוצר, אלא מרכז קהילתי פתוח ומזמין.

וראוי שהמהלך יהיה דו-כיווני: גם הרבה יותר אנשים מבחוץ שיבואו ויחלקו את ניסיונם עם הילדים, וגם הרבה יותר יציאה של הילדים החוצה למקומות מעניינים בתוך סביבתם הקרובה. יש ילדים שבתיה"ס שלהם מצויים ליד גני שעשועים, גבעות חשופות, מוזיאונים, מועדוני גימלאים, גנים לילדים עם צרכים מיוחדים, בתי מלאכה, מאפיות, ספריות עירוניות, שבילי אופניים, מפעלים – כל אלה הם חלק מהחיים. למה שלא ייפגשו איתם? האם חשוב יותר ללמוד מה סכום הזוויות במשולש שווה-שוקיים? או אפילו מהו ההרכב הכימי של המים? אני לא אומרת שהדברים הללו לא חשובים, אבל אם זה מעניין מישהו, הוא תמיד יכול לשאול בעצתו של ד"ר גוּגֶל. לעומת זאת, קשר ישיר ובלתי-אמצעי עם מגוון גדול של בני אדם מעניינים, הוא עדיין משהו שאפילו פייסבוק וטוויטר לא מסוגלים לספק.