נערות חורף: אנורקסיה בלי רחמים

נתחיל מהסוף: זה ספר מעולה, אבל קשה ומאתגר. ספר שמראה עד כמה חוויית ההתבגרות עשויה להיות אכזרית וכואבת, בעיקר עבור נערות.

wintergirls

ליה וקאסי הן החברות הכי טובות מגיל 9. בגיל 11 הן מתחילות את המסע שלהן בעולם המסוכן של הרעבה עצמית, הקאות, חיתוכים, שקילה אובססיבית ועוד.

בהתחלה אף אחד לא שם לב: ההורים עסוקים כל אחד בקריירה שלו או בתחזוקה של מערכות יחסים מתפרקות, המורים עסוקים בניהול שגרת לימודים, והחברות מסביב אדישות במקרה הטוב ומקנאות במקרה הרע. כשאנחנו פוגשים את ליה היא כבר בת 18, וחברתה הטובה נמצאה מתה במוטל סמוך לעיר.

עכשיו ליה צריכה להתמודד לא רק עם הבעיות האישיות שלה ועם היחסים המסובכים עם הוריה הגרושים ועם אִמה ואחותה החורגות, אלא גם עם ייסורי המצפון על מותה של קאסי. כי למרות ניתוק היחסים ביניהן כמה חודשים לפני כן, האדם האחרון שקאסי ניסתה להתקשר אליו לפני מותה הייתה ליה. והיא לא ענתה לטלפון…

זהו ספר שסוחף את הקורא באופן הכי אותנטי לתוך מוחה, גופה ונפשה של נערה צעירה שמתגלגלת במדרון החלקלק של הפרעות אכילה עד לסכנת חיים ממשית. אנדרסון – שבספר אחר שלה, דברי, התמודדה עם סוגיות כמו אונס ושיימינג – לא מוותרת לקוראים גם כאן.

בשלב מסוים התלבטתי האם ההיצמדות המוחלטת לנקודת המבט של ליה היא לא מוגזמת: האם ההזדהות שלנו איתה לא עשויה לגרום לנערות לרצות להיות כמוה? כקוראת מבוגרת ברור לי שהמעשים שלה חמורים ושהיא מסכנת את עצמה (ובמובן מסוים גם היא יודעת זאת), אבל האם לקהל המיידי של הספר זה יהיה ברור באותה מידה?

מנקודת המבט שתמיד מעניינת אותי בספרי נוער – האופן שבו מיוצג בית הספר בעלילה – המצב מביך לא פחות: חוסר הרלוונטיות של כל מה שקורה בתוך המוסד החינוכי להתמודדויות הממשיות של התלמידים בחיים שמחוצה לו, ממש זועק לשמים. באחד הבקרים, כשליה מצליחה בקושי לגרד את עצמה מהמיטה ולהגיע לביה"ס, מתחיל פתאום לרדת שלג:

"שלג ראשון. קסם. כולם עוצרים ומסתכלים למעלה. לרגע אחד אנחנו לא ציוני נכשל וקונדומים שנקרעו ורמאויות בהגשה… למשך נשימה אחת ההרגשה הכללית טובה יותר. ואז הרגע נמס… כולם גוררים רגליים הלאה. הם לא יודעים מה קרה הרגע. הם לא יכולים לזכור".

בעודה מתמודדת עם הידיעה על מותה של קאסי ועם השאלה האם הייתה יכולה להציל אותה לו הייתה עונה לטלפון:

"צלצול. תלמידים נסחפים מחדר לחדר. המורים קושרים אותנו לכיסאות שלנו ושופכים לנו מילים לאוזניים. במעבדת הפיזיקה התריסים סגורים והאורות מכובים כדי שנוכל לצפות בסרט על מהירות האור ומהירות הקול ועוד זבל חסר חשיבות. רוחות רפאים אורבות בצללי החדר… צלצול. חברי לכיתה חוטפים את הספרים שלהם ושועטים אל הדלת. המורה שלי לפיזיקה (איך קוראים לו?) מסתכל עלי בזעף: את מתכוננת להישאר כאן כל היום?"

ובהמשך, כשהיועצת מקיימת פגישה עם חברותיה של קאסי כדי לדבר על הלוויה, ליה חושבת:

"אני לא יודעת איך הן עושות את זה. אני לא יודעת איך מישהו עושה את זה, קם בכל בוקר ואוכל ועובר מההסעה אל פס הייצור, שם הרובו-מורים מזריקים לנו את נושא א' ואת נושא ב', ועובר כל מבחן שהם עושים לנו. ההורים שלנו מספקים את רשימת המרכיבים ומזכירים לנו לקבל בחירות בריאות: ספורט אחד, שני חוגים, עניין אמנותי אחד, שירות לקהילה, כל הציונים 85 ומעלה, כי באמת אף אחד לא ממוצע, לא באזורנו. זה מחול עם צעדים מורכבים וקצב משתנה. אני הנערה שמועדת על רחבת הריקודים ולא מצליחה למצוא את דרכה ליציאה. כל העיניים נעוצות בי".

נערות חורף הוא צפירת אזעקה, גם להורים וגם למערכות החינוך: יש כל כך הרבה דברים על הילדים שאנחנו לא יודעים. כל כך הרבה ילדים אבודים. בואו לפחות ננסה להקשיב להם. ולנוער הוא מעביר מסר ברור: לא משנה מה הבעיה שמטרידה אתכם – יש מה לעשות! אל תפחדו לבקש עזרה.

לורי האלס אנדרסון, נערות חורף, מאנגלית: יעל אכמון, כנרת זמורה-ביתן, 2017.

wintergirls1

עקבו אחריי בפייסבוק

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s