תפקיד ההורים במערכת החינוך

בתחילת אפריל השתתפתי בכנס הבינלאומי של בתי הספר הדמוקרטיים (IDEC) ונתתי שם הרצאה בנושא תפקיד ההורים במערכת החינוך בכלל ובחינוך הדמוקרטי בפרט. נזכרתי בנושא השבוע, בעקבות פוסטים מודאגים/זועמים של הורים שהגיעו למסיבות הסיום בגן או בביה"ס של הילד שלהם וגילו שהן הפכו למפגן של תכנים – בעיקר בנושא ירושלים – שההורים אינם מזדהים עימם.

idecmeparents
כנס IDEC (צילום: מירי כנען)
כשמדברים על תפקידי ההורים במערכת החינוך נהוג לזהות כמה אופציות למעורבות:
  1. סבילה
    הורים שמסתפקים בעיון מזדמן במחברות-קשר ובתעודות, עוקבים אחרי הודעות במערכת המשוב הבית-ספרית ומשתתפים בשיחות הורים תקופתיות כמאזינים פסיביים.
  2. פעילה
    הורים שעוסקים בהוראה בהתנדבות בביה"ס, ליווי טיולים, ועד הורים וכדומה.
  3. השתתפות בקביעת מדיניות
    מעורבות כזו מתקיימת בעיקר בבתי ספר ייחודיים כגון בזרם הדמוקרטי, שבהם ההורים הם שותפים מלאים בעיצוב המדיניות הבית-ספרית ובניהול השוטף באמצעות ועדות.

כשאני שולחת את הילדים לביה"ס יש לי מטרה כפולה: ראשית, לתת להם הזדמנות להתנסות חברתית רב-גילית עם ילדים רבים ושונים, ושנית לאפשר להם להתנסות בטיפוח קשרים משמעותיים עם מבוגרים שאינם ההורים שלהם. מכיוון שיש לי אפשרות להתנדב לוועדת קבלת-מורים ולהשפיע על בחירת המבוגרים שיפגשו אותם, קל לי יותר לסמוך עליהם בהמשך.

כשהייתי פעילה בוועדה הזו בשנים קודמות, היה לי חשוב לקבל לביה"ס אנשים שנראו לי בני-אדם מרשימים, ודווקא כאלו שהם שונים מאוד ממני גם ברקע שלהם וגם בתפיסת עולמם. לו רציתי שהילדים יפגשו רק את הדומים-לי, הייתי נשארת איתם בבית… האופי הספציפי של התכנים הנלמדים בשיעורים פחות מטריד אותי. קרה לא פעם שהילדים סיפרו על מורה שאמר כך או אחרת בנושא מסוים (דת, פמיניזם) והתפתח דיון בבית סביב הדברים. אני רואה בזה הזדמנות ולא מכשול.

ravgil

הקושי העיקרי של הורה ששולח את ילדיו למוסד חינוכי כלשהו הוא הצורך לשחרר. האתגר הוא לסמוך על המערכת שלא תנצל לרעה את כוחה, וגם לסמוך על הילד שידע להפעיל חשיבה ביקורתית (כן, כן. גם בגיל 5). פעמים רבות ההורים מצויים בתחושה של חוסר אונים. הקושי מתעצם כשאין אמון הדדי בין ההורים למורים וכשאין פלטפורמה מסודרת של תיאום ציפיות בין שני הצדדים.

אפשר לדמות את הקשר בין מערכת החינוך להורים, לקשר של משמורת משותפת: הגן/ביה"ס אחראי לרווחתו של הילד במשך 8-5 שעות בכל בוקר, וההורים אחראים על כל השאר. אמון הדדי ושיח מתמשך בין שני הגורמים הוא תנאי הכרחי במקרה כזה.

לו יכולנו לשרטט קו של מדד האמון בין הורים למערכת חינוכית, בצד אחד היינו מוצאים את משפחות החינוך הביתי שיש להן חוסר אמון מוחלט במערכת, ובצד השני היו הורים מבתי"ס פנימייתיים כמו סאמרהיל למשל, שיש להם אמון מוחלט בצוות החינוכי (המורים שם אחראים אפילו על שנת השינה של הילדים!). כל שאר ההורים נמצאים איפשהו לאורך הקו הזה.

למרבה הפלא, כשבוחנים היטב את הקצוות הללו מגלים שיש להם מכנה משותף: קהילתיות. משפחות החינוך הביתי נוטות להקים לעצמן קהילות של תמיכה ברשת ומחוצה לה, כדי ללמוד זו מזו ולהעשיר את חיי החברה של הילדים וההורים כאחד. בביקור שלי בסאמרהיל הרושם הבולט ביותר היה שביה"ס מתנהל למעשה כמו משפחה מורחבת – קהילה קטנה של ילדים ומבוגרים שחיים ביחד סביב עניין משותף.

parents

אם נחזור לבעיה שעומדת על הפרק: האם אפשר להגיד למורים ולגננות אילו תכנים מקובלים עלינו ואילו לא? ומי זה האנחנו הזה בכלל? הרי בכל גן ובכל כיתה יש מגוון עצום של משפחות! אולי אפשר ללמוד משהו משתי הקהילות הנ"ל, ולשאוף לכך שביה"ס יהפוך לקהילה שמנסחת ביחד את המכנה המשותף שלה בעצמה. קהילה שיש בה מוסדות דמוקרטיים פנימיים, שהורים יכולים לבחור לקחת בהם חלק ביחד עם המורים מתוך תחושת שותפות ולא כחלק ממאבק כוחות. קהילה שגם השלטון מכבד את זכותה להגדרה עצמית של דרכה החינוכית.

מכיוון שגדלתי בקיבוץ הדברים אולי נראים לי מובנים מאליהם: הקיבוץ של שנות ה-70 היה קהילה שיש לה בי"ס, ולא מקבץ מקרי של הורים שהגיעו לבי"ס מסוים בצורה שרירותית ומנקודה זו הם נכנסים לווטצאפ הכיתתי והופכים לקבוצה. בתור ילדה, היה לי ברור שבחדר האוכל בערב אני עשויה לשבת ליד המורה לאנגלית שאוכלת שם עם ילדיה, חלקם חברים שלי מבית-הילדים. אולי המורה בעצמה היא חברה של ההורים שלי. ההורים והילדים מדברים זה עם זה על דברים שבכלל לא קשורים לביה"ס.

בספרו של ינץ לוי, המורה דרורה לא מפלצת, עיניו של הילד גיבור הספר נפערות לרווחה בפעם הראשונה שהוא מגלה שהמורה השנואה עליו היא אמא של מישהי שהוא דווקא מאוד מחבב. מתברר לו שיש לה בית וחיים אמיתיים מחוץ להיותה המורה-שהוא-שונא. בקהילה שיש לה בי"ס, גילוי כזה בשלב כה מאוחר אינו סביר. בקהילה כזו המורים הם לא רק מורים: הם בני אדם. ואם יש לנו חילוקי דעות איתם על מה צריך או ראוי שיקרה במסיבת הסיום של הגן – יש לנו דרך ולגיטימציה לשוחח איתם על זה, לשמוע ולהשמיע.

כשקהילות יקימו לעצמן בתי ספר, או כשבתי ספר ישכילו להפוך לקהילות שיש להן מטרות משותפות מעבר להצלחה בבגרות, אולי יהיה סיכוי ליצירת אמון רב יותר בין המבוגרים בקהילה ויינתן חופש פעולה רחב יותר לכל הצדדים. האם הילדים יבנו בגן בתי-מקדש, גורדי-שחקים או דווקא פירמידות – זה נראה לי דיון הרבה פחות חשוב. הייתי משאירה את זה לבחירת הילדים עצמם.

parents1

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s