המרוץ אחר חידושים ועדכניות גורם לנו לפעמים לפספס ספרים ישנים וטובים. הנה המלצה על 5 ספרים כאלה מהספרייה הפרטית שלי שכדאי לחפש בדוכנים:

 פרוזה: יגאל סרנה, יד ענוגה, הוצאת כתר, 2008.

סרנה אמנם הפסיד במשפט המתוקשר נגד רה"מ ואשתו, אבל לכתוב ספרות הוא יודע. והנה יש לכם הזדמנות לתמוך בו: זהו ספר רגיש ופיוטי על חייה של אמו של הסופר, אותם הוא חושף לאט לאט בעבודת בילוש מדוקדקת. בערוב ימיה הוא יוצא לגלות את הסודות שהסתירה מפניו כל חייה, כדי להכיר אותה באמת בפעם הראשונה כאישה בפני עצמה ולא רק כאם.

עיון: רולאן בארת, מיתולוגיות, מצרפתית: עדו בסוק, הוצאת בבל, 1998.

הספר המצוין הזה שפורסם במקור ב-1957 מלווה אותי מתקופת לימודי הספרות באוניברסיטה. בארת היה חוקר ספרות אבל בניגוד לרבים אחרים הוא לא עסק רק במחקר אקדמי. הספר הזה הוא אוסף של מסות קצרצרות על נושאים מגוונים – אבקות כביסה, סטייק וצ'יפס, נישואין, צעצועים ומה לא – ועל המשמעויות שהחברה הבורגנית נותנת להם כשהיא הופכת אותם למעין מיתוסים מכוננים. מרתק!

לנוער בוגר: לורי האלס אנדרסון, דברי, מאנגלית: יעל אכמון, כנרת זמורה-ביתן, 2014.

מלינדה לא מדברת. לא שמישהו בתיכון החדש שלה בכלל רוצה לדבר אתה אחרי מה שקרה במסיבת השכבה בשנה שעברה. מלינדה עברה חוויה קשה אבל אין לה אף אחד שהיא יכולה לסמוך עליו ולספר לו בדיוק מה היה. אז היא שותקת.

כמו שכתוב על הכריכה האחורית, זה ספר נוקב ומטלטל. מעבר לסיפור האישי של מלינדה וחבריה לשכבה יש פה גם נקודת מבט מעניינת ולהפתעתי גם אופטימית בנוגע ליכולת של מורים לגעת בילדים ולהושיט להם יד. במשך תקופה ארוכה הדבר האופטימי היחיד כמעט בחייה של מלינדה הוא הפרויקט המתסכל שהטיל עליה המורה לאמנות. איכשהו, דווקא בזכותו היא מצליחה למצוא את הדרך להשתחרר מהשתיקה.

לנוער צעיר: נורית זרחי, וולפינאה מומי בלום, הוצאת מודן, 1998.

נורית זרחי אף פעם לא מאכזבת. כאן היא כתבה ספר שלם במכתבים. מה שמיוחד בו הוא שאנחנו קוראים רק את המכתבים ששולח הילד מומי לשכנה שלו עליזה, שהוא שומר על הכלבה שלה לולה בזמן שהיא נסעה לחופשה באמריקה. את מה שכותבת עליזה בחזרה אנחנו נאלצים להבין מתוך הדברים של מומי. חוץ מכלבה, בביתה של עליזה נשאר גם סחלב נדיר שיש לטפל גם בו. הטיפול בסחלב והטיולים עם הכלבה מובילים את מומי להיכרות עם שכנים נוספים ועוזרים לו להשלים גם עם הקשיים בחייו האישיים. רגיש ומרגש!

לקטנטנים: מיריק שניר, עוגת גזר, איורים: שירז פומן, הוצאת כנרת, 2007.

הסיבה שאני אוהבת את הספר הזה במיוחד היא קודם כל ההקדשה הזו:

מיריק שניר כתבה את הסיפור הזה על פי זיכרונותיה שלה על מעשה שהיה באמת בגן של סבתא שלי, כרמלה בר, בקיבוץ כפר גלעדי. מה קורה כשהילדים בגן מחליטים לאפות עוגה אבל שוכחים לשים סוכר? האם הגננת תעצור אותם בזמן? או אולי דווקא תאפשר להם לטעות?

הסיפור כתוב נפלא, בחריזה מדויקת ובקצב נכון שכיף להקריא בקול רם שוב ושוב. ובסוף יש גם מתכון לעוגת גזר, אלא מה… בתיאבון!

הצטרפו לעוקבים אחרי הפייסבוק שלי

חג ספר עברי שמח!!!