כחלק מהשבוע העמוס של כנס IDEC – הכנס הבינלאומי לחינוך דמוקרטי, נערך בחדרה הפנינג ענק שבו הציגו עשרות בתי ספר וארגונים שונים מכל הארץ את היזמויות החדשניות שהם מפתחים בתחום החינוך.

מדובר בפרויקטים מתחומים רבים ומגוונים שפועלים ממש בימים אלו בבתי ספר ממלכתיים. אז למה אתם כמעט ולא נחשפים אליהם? שאלה טובה! אולי בגלל שהתקשורת מעדיפה לכתוב על חינוך בעיקר כשקורים דברים קיצוניים – לטוב ולרע, בין אם זה אירועים של אלימות, אפליה וכדומה, או במקרים של זכייה בפרסים והצטיינות (או לא) במבחנים בינלאומיים.

אבל כל מי שיש לו ילדים והיה פעם ילד בעצמו (זוכרים?), יודע שמערכת החינוך מתבססת על היומיום: על שגרה שבה תהליכים קורים לאט. והשאלה העיקרית העומדת לפתחנו בימים אלו היא האם השגרה הזו תמשיך להיות עייפה, בלתי רלוונטית ולא-מעודכנת, או שהיא תתחיל בצעדים קטנים להעיז ולהיפתח לכיוונים חדשים.

ואחרי כל זה – בואו ניתן רגע לתמונות לדבר:

הדבר הבולט ביותר בכנס היה הנוכחות המרשימה של ילדים ובני נוער שהקימו, תחזקו והפעילו את דוכני המציגים. בכל דוכן אפשר היה לראות נערים ונערות שעומדים ומסבירים לעוברים ושבים על המיזם שלהם, בפירוט ובסבלנות רבה. היו שם גם הרבה הורים שבאו לעזור ולהתגאות בבתי הספר של הילדים שלהם.

ייתכן שהבחירה לקיים את הכנס בתוך האקופארק החדש בחדרה, שמסביבו שכונת מגורים שעדיין נמצאת בשלבי הקמה, היא שנתנה לאירוע את הנופך הרענן שהתאים לו ככפפה ליד. בוודאי שהייתה לבחירה הזו תרומה משמעותית לנוכחות הגדולה של משפחות עם ילדים קטנים ושל קבוצות בני נוער שצעדו לפארק ברגל מכל הסביבה.

במקביל לדוכני המציגים התקיימו גם מעגלי שיח עם אורחים מחו"ל שבאו לספר על היוזמות החינוכיות שבהן הם שותפים. כך יכולתם לשמוע למשל על בית הספר המטייל מטאיוואן, שבו הילדים לומדים על מדינה מסוימת מכיוונים רבים (גיאוגרפיה, תרבות, היסטוריה ועוד) ואז נוסעים לבקר בה, מתארחים אצל מקומיים ולומדים את המקום מקרוב:

על הטלטלה האדירה שעוברת בשנים האחרונות מערכת החינוך בדרום אמריקה ועל שיתוף הפעולה בין יזמי חינוך ביבשת:

ועל בית הספר המיתולוגי סאמרהיל שמנהלו הנרי רדהד הגיע לארץ במיוחד לכבוד הכנס. בסרטון הקצרצר הזה הוא מסביר למה אין צורך להתחנף לילדים ולהפוך את הלמידה למשחק כיפי ומגניב. בשביל זה יש לילדים בסאמרהיל המון זמן פנוי לשחק. כשילד מגיע לגיל שבו הוא בשל ללמידה אקדמית ובוחר בה מרצונו החופשי, הוא לא צריך את ההצגות מסביב. כל מה שנדרש זה מורה שבעצמו אוהב את התחום שאותו הוא מלמד ויש לו תשוקה להעביר את האהבה הזו הלאה. קצת חתרני לומר את זה על רקע הדוכנים הנ"ל, אבל זה לא הפריע להנרי לכבוש את הקהל בכריזמה הטבעית שלו:

כשהשמש החלה לשקוע הדוכנים פורקו והמקומיים חזרו לבתיהם, ואני עם עוד כמה מאות אנשים נכנסנו לאוהל הגדול שהוקם בקצה המתחם כדי להשתתף בהאקאתון השאלה הגדולה – אירוע חגיגי בהשתתפות יעקב הכט, שי פירון ואורח הכבוד סוגטה מיטרה. אפשר לראות קטעים מהאירוע בסרטון הסיכום כאן למטה, ודיווח מפורט מובטח בפוסט הבא…

חג חירות שמח!

הצטרפו לעוקבים אחרי הבלוג או אחרי דף הפייסבוק שלי