אחרי שביקרנו בסטנלי פארק היי ובסאמרהיל, שני בתי ספר שונים מאוד זה מזה אך מרשימים ביותר כל אחד בפני עצמו, חששתי שהביקור השלישי שתוכנן לנו במסע ללונדון יהיה מאכזב: מה כבר אפשר לחדש במבנה ענק שנראה שמרני למדי מבחוץ, ומכיל בתוכו כ-1500 תלמידים בכיתות ז-יב?

אבל המבנה אינו העיקר. הדבר החשוב ביותר בחינוך הוא האנשים, ובבית הספר ג'ו ריצ'רדסון יש אנשים עם לב ענק, לא פחות. בית הספר מגדיר את עצמו כבית ספר קהילתי, ומה שמייחד אותו בראש ובראשונה זה שהוא משמש גם כבית ספר וגם כמרכז קהילתי בו-זמנית.

אימהות שנשארות בבית עם ילדים קטנים מגיעות לשם לקבל תמיכה אחת מהשנייה, מבוגרים באים להשתמש בחדר הכושר, ואחרי הצהריים גם חוגי המתנס מתקיימים בשטח בית הספר.

השכונה שבה הוא נמצא מאוכלסת במשפחות קשות יום, ורבים מהילדים המגיעים לבית הספר מוגדרים כילדים בסיכון. הכניסה נראית לכם קצת כמו כניסה לקאנטרי קלאב? זה בגלל שבאמת יש בתוך בית הספר מתקני ספורט, ספרייה עירונית ועוד שירותים קהילתיים.

המנהל והצוות שלו החליטו לדבוק בסיסמה: הצלחה לכולם. אלא שבג'ו ריצ'רדסון זו לא סתם סיסמה. זה עיקרון שמנחה את כל התנהלות בית הספר.

המורים מקיימים קשר אישי קרוב עם התלמידים שלהם, מכירים גם את המשפחות ומנסים למצוא את נקודות החוזקה של כל תלמיד. המנהל הדגיש שההחלטה החשובה ביותר שלהם היא לא לוותר על שום תלמיד. רבים מהילדים מגיעים אליהם בגיל 13-12 אחרי שמערכות חינוכיות ומשפחתיות ויתרו עליהם למעשה, וצריך ללמד אותם להאמין בעצמם וביכולות שלהם.

מעבר ללמידה המסורתית, גם בג'ו ריצ'רדסון – כמו בבתי הספר האחרים שראינו במסע – שמים דגש על מקצועות מעשיים ואמנותיים (אולי במקרה ואולי לא, גם המנהל וגם שתי נשות הצוות שפגשנו הם מורים לדרמה בהכשרתם). הנה למשל עבודות של תלמידים משיעורי הנגרות:

אולי בגלל אופי האוכלוסייה, כאן נתנו לנו פחות חופש להסתובב לבד במסדרונות, ולכן אין לי הרבה תמונות לשתף. שתי תלמידות לקחו אותנו לסיור קצר, ובין השאר הראו לנו בגאווה את הגינה הקטנה שהילדים בנו בעצמם (וכשלא קפוא אומרים שהיא גם פורחת…):

את מגרשי הספורט (כדורגל, טניס ועוד. מרכז קהילתי כבר אמרנו?):

ואת בניין המתמטיקה החדש:

התכנית המעניינת ביותר שפועלת אצלם נקראת: קול התלמידים. בעצם מדובר במעין ועדות-תלמידים שפועלות בכל מיני תחומים בבית הספר, והופכות את הילדים לשותפים בפועל בניהול חיי היומיום. יש ועדה של גיוס תרומות, ועדה שמובילה יוזמות חברתיות (כגון ארגון צעדה שנתית למען סובלנות, זכויות מיעוטים ושוויון לקהילה הגאה), ועדה שאחראית על עזרה לקהילה (קשר עם גמלאים בשכונה למשל), ועדה שעוזרת במיון וקבלה של מורים חדשים ועוד.

הכי מצאה חן בעיני ועדת Buddies, שהוקמה ביוזמת הילדים עצמם: בבית הספר לומדים גם ילדים עם צרכים מיוחדים מסוגים שונים. בדרך כלל היה נהוג שבהפסקת הצהריים המורים אחראים לעזור לילדים האלה להגיע לקפטריה, ואם צריך הם גם יושבים ועוזרים להם לאכול. קבוצת ילדים פנתה למורה שאחראית על פרויקט קול התלמידים, וביקשה לעשות את זה במקומם – "הילדים האלה בטח לא רוצים לשבת עם מורה כל הארוחה," הם טענו… "הם רוצים להיות כמו כולם!" מפה לשם הוקמה ועדה שאחראית להצמיד לכל ילד כזה "חונך-ילד", שאחראי ללוות אותו לארוחת הצהריים במקום המורים שעשו זאת קודם. (בתמונה: המרחב המרכזי ואזור הקפטריה)

קאלה בולר, המורה שאחראית על כל הפרויקט האדיר הזה, היא אישה מרשימה ביותר. רואים שהיא אוהבת את מה שהיא עושה וההתלהבות שלה עוברת גם לתלמידים.

תלמיד שבוחר להיות מעורב בוועדה כלשהי (הפעילות אינה חובה), מקבל נקודות-זכות וצ'ופרים נוספים, כמו למשל עדיפות בתור לקפטריה… בכלל, אולי בגלל שמדובר בנוער בסיכון, שיטת הנקודות והמשוב החיובי מאוד נוכחת בבית הספר. זה חלק מהרצון שלהם לדחוף את התלמידים קדימה ולהציב להם אתגרים שיעודדו אותם להצליח.

בסוף הביקור במקום הרגשתי שיש עוד הרבה מה ללמוד מבית הספר הזה. אבל מיהרנו להמשיך הלאה, כי באותו היום נקבעה למשלחת הישראלית שלנו פגישה מיוחדת במינה: הזדמנות לשוחח ולו לכמה דקות עם האיש שהשפיע אולי הכי הרבה על הדיון הציבורי בנוגע לצורך לעשות מהפכה בחינוך – סר קן רובינסון. אבל זה באמת כבר מצריך פוסט נפרד. בינתיים שמתי לב שהיו 3 מרכיבים שחזרו על עצמם בכל בתי הספר שבהם ביקרנו, עם כל השוני ביניהם:

1. צוות מורים מחויב למטרה, שאוהב את מה שהוא עושה ומקבל תמיכה גורפת מההנהלה.
2. בניית יחסי אמון בין המבוגרים לילדים, על ידי כך שנותנים לילדים להיות מעורבים בניהול חייהם בבית הספר ובניהול הזמן שלהם עצמם.
3. מעבר ברור מהתמקדות אך ורק בתחומים עיוניים-אקדמיים, לעיסוק בתחומים אמנותיים, מקצועיים וטכנולוגיים. 

מוזמנים להמשיך לעקוב כאן בבלוג, או בפייסבוק שלי