סוף סוף יצא לאור הספר שלי, חז"ל עכשיו: מסע בשבילי הסיפור התלמודי. הנה כמה קטעים מתוך ההקדמה לספר, ובסופם הזמנה להשקת הבכורה המרגשת שתתקיים ביום שלישי ה-10.1.17:

***

הפגישה שלי עם התלמוד התרחשה די במקרה. בגיל 22 התחלתי ללמוד ספרות עברית באוניברסיטה בירושלים, וכמו כל תלמיד שנה א' חויבתי לקחת קורס מכינה לתלמוד ותרגיל בקריאת מדרשי אגדה. בשיעור הראשון הרגשתי מבוכה עצומה: המרצה הקריאה טקסט קצר בן כמה שורות; המילים אמנם היו בעברית וכל אחת מהן בנפרד הייתה ברורה לגמרי, אלא שביחד – הכול נשמע כמו סינית. לא הבנתי כלום! איך זה יכול להיות? הרי זה בעברית!

משיעור לשיעור התחילה המנגינה להתבהר. החיבורים של מילים למשפטים ושל משפטים לסיפורים התחילו להיפתח בפניי, ומצאתי את עצמי לוקחת עוד ועוד קורסים במדור ההוא בחוג שנראה לי קודם מיותר לחלוטין: ספרות האגדה והמדרש. באותן שנים זכיתי ללמוד מפי מורים מרשימים: גלית חזן-רוקם, אביגדור שנאן, יעקב אלבוים, דינה שטיין, עוזי פוקס, שולמית אליצור ועוד רבים וטובים. מעל לכול למדתי מהם שגם בעידן הדמוקרטיזציה של הידע והנגישות החופשית למקורות מידע, אין תחליף ללמידה שבעל-פה מפי מורים מעולים עם ברק בעיניים.

השנים חלפו. השלמתי תואר שני ושלישי בספרות עברית, ובמשך 15 שנים לימדתי קורסים על ספרות חז"ל במוסדות אקדמיים שונים ברחבי הארץ. פגשתי מאות סטודנטים: נשים, גברים, חילונים, דתיים, יהודים, נוצרים, מוסלמים, צעירים ומבוגרים. עבור רובם, השיעורים הללו היו פגישה ראשונה עם הספרות העברית הקדומה, מאז הלימודים בתיכון לקראת בחינת הבגרות בתנ"ך. רבים מהם הגיעו בגישה אדישה או אפילו עוינת: "למה מחייבים אותנו ללמוד את הסיפורים האלה? זו כפייה דתית! זה לא רלוונטי לחיים שלנו!"

עד לסוף הסמסטר רוב האדישים והעוינים שינו את עמדתם, אולי בגלל שהצלחתי להראות להם עד כמה הסיפורים הללו כן יכולים להיות רלוונטיים לחיינו. זה תלוי בדרך שבה נבחר ללכת כשאנחנו מפרשים אותם. כמי שנכנסה לתוך ארון הספרים היהודי במקביל לגידול ילדים קטנים, לא יכולתי שלא לשים לב לכך שהארון הזה בנוי בעצם על עיקרון דומה לזה של בנייה בקוביות לֶגוֹ: חייבים תמיד להזיז את שורת הקוביות קצת הצִדה, אחרת הבניין נהיה לא יציב.

כמעט כל ילד שמתחיל לבנות בית מלֶגו בפעם הראשונה, מבין מהר מאוד שאם ישים את כל הקוביות זו מעל זו בטורים גבוהים, הקירות יתנדנדו והבית ייפול. בדיוק כך בנוי גם הבית של הספרות העברית: המִשנה לא משננת את המקרא, אלא מפרשת אותו ומתאימה אותו לזמנה; התלמוד לא מצטט את המשנה כפשוטה, אלא פורס אותה לפרוסות, מנתח, מפרש ומדקדק בכל אותיותיה, תוך שהוא בוחן סוגיות ובעיות חדשות ומתווך בינה לבין בני תקופתו והבעיות העומדות על סדר יומם. וכך הלאה: כל דור מזיז את קוביות הלגו שלו צעד אחד ימינה או שמאלה, אחרת הבניין יתמוטט.

חז"ל מכנים את התורה דברי אלוהים חיים. אני מעדיפה לבחון אותה כדברי-אנשים-הכותבים-על-אלוהים. מה שמחזיק את דבריהם בחיים, היא העובדה שבכל דור ודור נמצאים קוראים חדשים, שרואים בסיפורים הללו משהו רלוונטי לחייהם. הקריאה שלי בסיפורים היא קריאה איטית – צעד צעד, משפט משפט – ולכן לא תמצאו כאן את הסיפור במלואו בתחילת הפרק. הכוונה היא לצאת עם הקוראים למסע משותף: כמו בטיול בטבע, יש נקודות במסלול שבהן כדאי להתעכב, לעצור, לנשום; לא לרוץ הלאה לסוף הדרך.

רק אחרי שצעדנו בשביל עד סופו, אחרי שהכרנו כל פנייה וכל עיקול, נוכל להתבונן בסיפור בשלמותו. בסוף כל פרק יובא בדף נפרד הסיפור שאותו סיימנו לקרוא. כמחווה לדף הגמרא בעיצובו הרווח, הסיפור השלם עומד במרכז העמוד וסביבו שוליים רחבים. שם אתם מוזמנים לכתוב לעצמכם הערות, פירושים ומחשבות. שהרי את כל אחד מכם, הקוראים, הסיפור עשוי להוביל בשביל ייחודי משלו, בהתאם לתרמיל הציוד האישי שאתם סוחבים על גבכם.

ורגע לפני שאנחנו יוצאים למסע המשותף בשבילי הסיפורים התלמודיים, חשוב שנזכור: התלמוד הוא לא משהו שקוראים (כמו המקרא) או משננים (כמו המשנה). התלמוד הוא משהו שלומדים! ועדיף בחברותא (קבוצת למידה), תוך העלאת ביקורת ושאילת שאלות. לא לכל דבר יהיו תשובות. אולי להפך: כראוי לחיבור המקדש את הדיאלוג, את הפלפול ואת הוויכוח, התלמוד משאיר אחריו שאלות פתוחות. וזו כבר התחלה טובה: כי כל מורה טוב יודע, שבמקום שבו נולדת שאלה נפתח פתח קטן של רצון טוב וכמיהה ללימוד.

והרי זו מורשת חז"ל במיטבה. וכל השאר – צא ולמד!
או בארמית, שבה זה כמובן נשמע יותר טוב: "ואידך – זיל גְמוֹר!"

**עדכון: ההשקה הייתה מרגשת ביותר! סרטונים אפשר לראות כאן

לעוד פרטים ולרכישה מקוונת באתר של הוצאת פרדס: לחצו כאן