קן רובינסון, סוגטה מיטרה ויעקב הכט נפגשו אתמול בתל-אביב. וזאת לא התחלה של בדיחה. בשביל מי שמתעניין בחדשנות חינוכית המשפט הזה שווה למשהו כמו: אתמול הייתי באיחוד של הביטלס. זה גם מסביר את העובדה שהפוסט הזה יהיה ארוך מהרגיל. אתכם הסליחה.

יעקב הכט הוא מייסדו של ביה"ס הדמוקרטי בחדרה, ובשנים האחרונות אחד ממובילי זרם החינוך הדמוקרטי בעולם. אחרי שניהל את ביה"ס במשך שנים, המשיך הלאה והקים את המכון לחינוך דמוקרטי, שפועל היום בתוך סמינר הקיבוצים ועוסק בהכשרת מורים. כשהבין שהמפתח לשינוי עמוק בחינוך מצוי ברשויות המקומיות ולא בפוליטיקה הארצית, הקים את רשת ערי חינוך – ארגון שמסייע לרשויות מקומיות לעשות שינוי במערכות החינוך שלהן.

כאמא בדמוקרטי במודיעין, יצא לי לשמוע אותו לא פעם מדבר על חינוך ולמידה. איך אומרת רונה קינן – אהבה זה דבר מדבק? אז האהבה של הכט והאופטימיות שלו הן ללא ספק דבר מדבק. אפשר היה לחוש זאת באוויר אתמול בכנס ערי חינוך.

המיקום שנבחר לכנס התאים לו ככפפה ליד – מרכז היזמות בקמפוס גוגל TLV. המקום נראה כמו האנגר גדול, ציורי קיר צבעוניים וגרפיטי על הקירות, פינות ישיבה צבעוניות ומגוונות (שולחנות עגולים, פופים על הרצפה, כסאות בר גבוהים ועוד), ציוד אלקטרוני זמין ונגיש – מקום שמעודד למידה וחשיבה. ככה צריך להיראות בית-ספר בעצם.

הכנס נפתח בווידיאו קונפרנס שבו שוחח הכט עם אחד האנשים המשפיעים ביותר היום על החשיבה והעשייה בתחום החינוך, סוגטה מיטרה. מיטרה התפרסם בניסוי שלו הקרוי החור שבקיר, שבו התקין מחשב בתוך חור בקיר באחת משכונות העוני בהודו, וביקש מילדי השכונה – רובם אנאלפביתים – לענות על שאלה כלשהי בעזרתו. כעבור חודש הוא חזר לשם. התוצאות היו מדהימות ותוכלו לשמוע אותו מספר על כך כאן.

מיטרה קיבל את פרס TED בזכות העבודה הזו. בתשובה לשאלה מהקהל אמר מיטרה שבחזון שלו בתיה"ס של העתיד יהיו מקום של מפגש חברתי ומשחק משותף, ואילו הלמידה תתרחש בכל זמן ובכל מקום. מהרעיון של "מחשב לכל ילד" הוא לא מתלהב – לדעתו התוצאות הטובות ביותר של שילוב טכנולוגיה בלמידה מושגות דווקא במקומות שבהם יש תקציב רק למחשב לכל ארבעה-חמישה ילדים. במצב כזה נוצרת אינטראקציה של קבוצת למידה, והדיאלוג בין הלומדים מוביל להפריה הדדית, להנאה ולהצלחה.

עוד סיפר שהוא מעודד מורים לשאול ילדים שאלות גדולות וקשות ולא להתעסק בקטנות. באופן טבעי ילדים מתעניינים בשאלות הגדולות של החיים ולא בזוטות (כל הורה נתקל בזה). הם אוהבים אתגרים קשים. כיום הוא עובד על פיתוח של מחשב-לוח מיוחד שמיועד לעבודה קבוצתית של תלמידים.

בהמשך הסביר הכט בהרצאתו מה ההבדל בין למידת פירמידה ללמידת רשת, וסיפר על שיתופי פעולה שערי-חינוך יוזמת ועל פרויקטים שהיא תומכת בהם ברמת הכיתה, ביה"ס, העיר, המדינה והעולם. הופתעתי לראות באולם נציגים בכירים של משרד החינוך, שתומכים ומשתפים פעולה עם היוזמות הללו, לצד מורים ומנהלים מהחינוך הציבורי בכל הארץ וראשי אגפי חינוך בפריפריה. כולם הסתובבו עם ניצוץ של שמחה וגאווה בעיניים.

רק דוגמא קטנה כדי לסבר את האוזן: בשיתוף פעולה עם האגף לחינוך טכנולוגי של משרד החינוך, כ-400 תלמידי תיכון מכל הארץ נרשמו אתמול ללימודי MOOC ברובוטיקה, באחד המכונים הטכנולוגיים המובילים בעולם. ואם אתם שואלים מה זה לעזאזל MOOC? אז מדובר ב: Massive Open Online Courses – קורסים וירטואליים שניתנים על ידי האוניברסיטאות הגדולות בעולם, שמיליוני אנשים נרשמים אליהם ולומדים בשיטה של אוניברסיטה פתוחה. הייחוד של מה שנעשה בישראל, היא העובדה שהתלמידים לא נרשמו לקורסים הללו כיחידים אלא כקבוצות למידה, כולל המורים שלהם שגם עבורם מדובר בחומר חדש שהם צריכים ללמוד.

בהפסקה של הכנס קרה הדבר המעניין ביותר. תוך כדי אכילה ושיחה, הוזמנו באי הכנס גם להתרשם מהיוזמות השונות של ערי חינוך שהציגו את עצמן במרחב. כך נוצרו מעגלי שיחה, מיני-הרצאות קטנות, הדגמות ופעילויות משותפות. אם היה אפשר להעביר את ההתלהבות שזרמה שם באוויר למערכת החינוך השמרנית, כולנו היינו נושמים טוב יותר. תמונות יעשו עבודה טובה במקרה הזה:

ובסוף הערב, ההיי לייט האולטימטיבי: שיחה עם קן רובינסון. כמו בהרצאה המיתולוגית שלו ב-TED, שבה צפו מיליוני אנשים, גם בשיחה עם קהל של כמאתיים איש בת"א שומר רובינסון על ההומור הבריטי המפורסם שלו – כריזמטי ורהוט, ועם זאת צנוע וישיר במידה מפתיעה. רובינסון טען שהשינוי שיתרחש בתחום החינוך יהיה גלובלי. הוא חייב לקרות מטעמים כלכליים, חברתיים ואישיים, שפועלים במקביל במקומות רחוקים. הוא תיאר מצב שבו ממשלות מנסות להשתלט על השינוי הזה וליצור יותר סטנדרטיזציה ותחרותיות בין-מדינתית (המבחנים המשווים למיניהם), אבל אמר שזה מזכיר לו את האירוויזיון – כולנו יודעים מה האיכות של התחרות הזו…

הניסיון לכפות שינוי מלמעלה מסתבר כפאתטי ולא עובד. יש מגמה גלובלית של אבטלת אקדמאים, גידול בפערים בין קבוצות שונות באוכלוסיה, וברמה האישית רואים יותר מצבי סטרס וייאוש בקרב צעירים. מערכת החינוך השמרנית הופכת את המורים למעין שליחים של FEDEX – הם נדרשים סתם "להעביר" משהו לתלמידים, במקום לסמוך עליהם שיעשו הרבה מעבר לכך. לדעתו זה בזבוז. כשנשאל מהי דמות המורה הרצוי, הוא ענה שכדאי שזה יהיה מישהו שאוהב ילדים. כמו שלא הגיוני שיהיה וטרינר שלא אוהב בעלי-חיים, או שף שלא מתעניין באוכל, מי שלא אוהב ילדים ולא מתעניין בהם באמת – עדיף שלא יעסוק בחינוך.

לשאלת הקהל איך היה נראה ביה"ס שלו אם היה מקים אחד כזה מחר, ענה רובינסון שהוא קצת עסוק מחר…  (צחוק בקהל) אבל באופן כללי הוא בעד מקום מפגש שבו עוסקים יותר בעשייה ופחות בדיבור, מקום שבו יינתן משקל שווה לתחומי האומנות, הרוח, המדעים והספורט, שבו מעודדים שיתוף פעולה ולמידה בחברותא במקום תחרותיות ומדידה השוואתית. הוא היה מבטל את חלוקת הזמן בביה"ס למקטעי זמן שרירותיים (דמיינו לכם שאתם מנהלים עסק שבו כל 45 דקות אנשים עוזבים את מה שעשו והולכים לעשות משהו אחר לגמרי. במרחב אחר ועם אנשים אחרים. מזמן הייתם פושטים רגל…).

לדעתו בתיה"ס של היום בנויים על מטאפורה מכאנית ומכינים עובדים לבתי חרושת, בעוד הוא מעדיף את המטאפורה האורגאנית שרואה באדם יצור חי שפורח ומלבלב כשהאקלים סביבו מאפשר זאת. אקלים פתוח, מאפשר ודמוקרטי יותר בבתיה"ס יביא לשגשוג טבעי כי ילדים מטבעם אוהבים ללמוד (לפחות עד שמכניסים אותם לבתיה"ס). כמו שלא ישבנו עם הילדים שלנו בגיל שנתיים והבהרנו להם שהגיע הזמן ללמוד לדבר, כך גם אין צורך להכריח אותם ללמוד דברים אחרים. הוא הדגיש שהוא לא בעד סגירת בתיה"ס, הוא רק טוען שבמצבם הנוכחי הם גורמים יותר נזק מאשר תועלת. כדוגמא לאקלים חיובי שמשנה מציאות הוא סיפר על פרויקט בריטי של שיקום נוער עבריין בעזרת שילובם במסגרת של לימודי ריקוד, תוכנית שתוך 12 שבועות הובילה למהפך טוטלי בהתנהלותם של הנערים.

אם לסכם את הדברים שחזרו על עצמם בדברי שלושת ענקי החינוך האלה: זכינו לחיות בעידן שבו הטכנולוגיה מהווה סוכן של שינוי בעולם החינוך. שלושתם מאוד אופטימיים, מסכימים על כך שהשינוי יגיע ממורים וממנהלים ולא מפוליטיקאים, והשאיפה שלהם היא שהמערכת תדע לסמוך יותר על הילדים ועל יכולותיהם הטבעיות, ותאפשר להם מרחב מזמין ופתוח ללמידה, שיהיו בו פחות דיבורים ויותר מעשים, יותר עשייה חברתית ופחות תחרותיות, יותר דיאלוג ותזוזה ופחות ישיבה פסיבית ושקטה.

וטיפ קטן מיעקב הכט לסיום: צלמו את הילדים שלכם בכיתות, כי עוד מעט כשתתחיל המהפכה בחינוך (הוא קורא לזה צונאמי) – לא יישאר הרבה מכל זה…