נתחיל בתרגיל קטן: קחו נייר ועפרון ורשמו את שמותיהם של חמשת החברים הכי טובים שלכם (לא כולל אחים). עכשיו כתבו בן כמה כל אחד מהם. מה יצא?

אני מנחשת שלרובכם יצא טווח גילאים של 6-2 שנים מעל/מתחת לגיל שלכם, ולחלקכם אפילו יותר. כמעט אף אדם מעל גיל 30 לא יגיע לרשימה שבה כל החברים הקרובים שלו הם בני אותו שנתון.

הסיבה לכך פשוטה: אנחנו לא בוחרים את החברים שלנו על פי שנת הייצור, אלא על פי המון גורמים אחרים – תחומי עניין משותפים, מקום עבודה, מגורים בשכנות, היכרות דרך חברים, הורים של חברים-של-הילדים וכו'. בעשר השנים שבין גיל 20 ל- 30 רובנו פועלים בתוך מסגרות של לימודים ועבודה ורוכשים חברים בני גילאים שונים משלנו.

רק בבתי הספר עדיין מכריחים ליצור קשרים חברתיים ממוקדי-שנתון. המערכת מקפידה על הפרדה בין-שכבתית בביה"ס ובפעילויות חוץ כגון טיולים שנתיים ואירועי סל-תרבות. קשרים חברתיים רב-גילאיים עשויים להיווצר מחוץ לכותלי ביה"ס – בחוגי ספורט ואמנות שהילדים מבקרים בהם אחה"צ, בגינה השכונתית – אבל כמעט בלתי אפשרי להמשיך ולתחזק אותם בשעות הלימודים.

שני ילדים בני 8 ו-10, שרוכבים יחד בחוג אופניים לכיתות ג'-ה', כמעט ולא יזכו לראות אחד את השני במהלך היום, גם אם הם לומדים באותו בי"ס. מפגשים כאלה קורים רק בבתי"ס פריפריאליים קטנים, שבהם כמות הילדים קטנה ולכן אין ברירה אלא ליזום פעילויות של כמה שכבות-גיל במשותף. בבתיה"ס העירוניים הממוצעים, שבהם יש 10-5 כיתות בכל שכבה נדיר למצוא הזדמנויות כאלו.

האם החלוקה הזו עושה טוב לילדים? האם היא טובה לביה"ס? האם היא מקדמת למידה?

לא בטוח. יש ילדים שאוהבים לשהות במחיצת צעירים מהם; אחרים מרגישים נוח דווקא בחברת הגדולים. כל מי שיש לו משפחה מורחבת מכיר בוודאי את הדינמיקה המעניינת הזו ביחסים בין בני-דודים מגילאים שונים. ילדים בני אותו גיל נוטים להילחם זה עם זה על אותם משאבים, בעוד שאם היו לידם ילדים צעירים או בוגרים יותר, ייתכן שהעימות לא היה נוצר מלכתחילה.

בשנים הראשונות של ביה"ס הדמוקרטי ע"ש נדב במודיעין הקהילה היתה קטנה מאוד. גם בשל כך, וגם בגלל אמונה עמוקה בחשיבותה של רב-גילאיות בחינוך, הוקמו קבוצות גיל רחבות: גן צעיר לגילאי 3-1, גן לגילאי 5-3, בית 7-5, ואחריהם ארבעה בתים נושאיים – בית אמנות, בית חיות, בית משחקים וספרייה – שאליהם הגיעו כל שאר הילדים בגילאי 8 עד 13.

כל ילד בחר בית שאליו הוא רוצה להשתייך, ושם הוא הניח את התיק שלו בבוקר ויכל לבלות בו את השעות שבהן לא הלך למרכזים (השם שלנו לשיעורים). מכיוון שבדמוקרטי לכל ילד יש מערכת שעות אישית, הכוללת בדרך כלל גם חלונות של זמן פנוי, נוצרו הרבה הזדמנויות לקיים קשרים חברתיים עם ילדים בגילאים שונים.

ככל שביה"ס צמח, מספר הילדים בו עלה והגדולים נהיו גדולים יותר. נוצרו צרכים אחרים והרב-גילאיות שינתה את פניה. התיכוניסטים הביעו רצון לבית משלהם שבו לא יסתובבו להם קטנטנים בין הרגליים. הצעירים חיפשו מקום שבו גם הם נחשבים לגדולים.

הקהילה עברה תהליך והחליטה ליצור בתים קצת אחרים, אך עדיין נשמר עקרון הרב-גילאיות. כיום יש בביה"ס גן צעיר לגילאי 4-3, שני גנים מקבילים לגילאי 6-4, בית לכיתות א-ב, בית ג-ד, בית ה-ו, בית ז-ט, ובית י-יב. במעבר מבית לבית ילדים יכולים להחליט להישאר שנה נוספת בבית הקודם (למשל ילד שעולה לכיתה ה' יכול לבחור להשתייך שנה נוספת לבית ג-ד, בתיאום עם ההורים ועם החונך האישי).

השיטה הזו מאפשרת לילדים הרבה גמישות. כשהיא משולבת במרכזי-לימוד שמותאמים לכמה שכבות גיל (תיאטרון לחט"ב, אוריגמי ג-ו, תולדות-האמנות לתיכון), נוצרים קשרים חברתיים מגוונים בין ילדים בגילאים שונים. מרכזים במקצועות הליבה הם לרוב חד-גילאיים (חשבון, אנגלית, עברית), בעיקר בשנות היסודי, אבל האווירה הבית ספרית משדרת שזה בסדר גמור ללמוד עם שכבת גיל אחרת משלך או להתחבר עם חברים משכבות אחרות.

היבט חיובי נוסף של הרב-גילאיות הוא ילדים בוגרים שבוחרים מרצונם החופשי להעביר מרכזי לימוד לילדים צעירים מהם (בדרך כלל בתחומי עניין אישיים), מתנדבים לעזרה בגנים, או סתם נכנסים לשחק עם הקטנים מהם. פעילויות כאלו הן רווח נקי לכל הצדדים – גם לילדים הגדולים שמרגישים שהם עושים דבר משמעותי ולומדים לתת מעצמם לטובת הקהילה, גם לילדים הצעירים שמתרגשים ושמחים ללמוד מילדים הרבה יותר מאשר מאיתנו המבוגרים, וגם לצוות ביה"ס שמקבל עזרה אמיתית בפעילות היומיומית.

במסגרת השינויים הגדולים שקורים היום בחינוך – מתבקש לקחת בחשבון גם את המרכיב החשוב הזה של רב-גילאיות.