נתחיל בתרגיל קטן: קחו נייר ועיפרון, ורשמו את שמותיהם של חמשת החברים הכי טובים שלכם (לא כולל אחים ובני דודים). עכשיו כתבו בן כמה כל אחד או אחת מהם. מה יצא?

אני מנחשת שלרובכם יצא טווח גילאים של 6-2 שנים מעל או מתחת לגיל שלכם, ולחלקכם אפילו יותר. כמעט אף אדם מעל גיל 30 לא יגיע לרשימה שבה כל החברים הקרובים שלו הם בני אותו שנתון.

הסיבה לכך פשוטה: אנחנו לא בוחרים את החברים שלנו על פי שנת הייצור, אלא על פי המון גורמים אחרים – תחומי עניין משותפים, מקום עבודה, מגורים בשכנות, היכרות דרך חברים, הורים של חברים-של-הילדים וכו'. בעשר השנים שבין גיל 20 ל-30, רובנו פועלים בתוך מסגרות לימודים ועבודה, ורוכשים חברים בני גילאים שונים משלנו.

רק בבתי הספר עדיין מכריחים ליצור קשרים חברתיים ממוקדי-שנתון. המערכת מקפידה על הפרדה בין-שכבתית בבית הספר ואפילו בפעילויות חוץ, כגון טיולים שנתיים ואירועי סל-תרבות. קשרים חברתיים רב-גילאיים עשויים להיווצר מחוץ לכותלי בית הספר, בחוגי ספורט ואומנות שהילדים מבקרים בהם או בגינה השכונתית, אבל כמעט בלתי אפשרי להמשיך ולתחזק אותם בשעות הלימודים.

שני ילדים בני 8 ו-10 שרוכבים יחד בחוג אופניים לכיתות ג'-ה', כמעט ולא יזכו לראות אחד את השני במהלך היום, גם אם הם לומדים באותה מסגרת חינוכית. מפגשים כאלה קורים רק בבתי ספר פריפריאליים קטנים, שבהם כמות הילדים קטנה ולכן אין ברירה אלא ליזום פעילויות של מספר שכבות-גיל במשותף. בבתי ספר עירוניים ממוצעים, שבהם יש 10-5 כיתות בכל שכבה, נדיר למצוא הזדמנויות כאלו.

האם החלוקה הזו עושה טוב לילדים? האם היא טובה לבית הספר? האם היא מקדמת למידה?

לא בטוח. יש ילדים שאוהבים לשהות במחיצת צעירים מהם; אחרים מרגישים נוח דווקא בחברת הגדולים. כל מי שיש לו משפחה מורחבת מכיר בוודאי את הדינמיקה המעניינת הזו ביחסים בין בני-דודים מגילאים שונים. ילדים בני אותו גיל נוטים להילחם זה עם זה על אותם משאבים, בעוד שאם היו לידם ילדים צעירים או בוגרים יותר, ייתכן שהעימות לא היה נוצר מלכתחילה.

בשנים הראשונות של ביה"ס הדמוקרטי ע"ש נדב במודיעין, הקהילה היתה קטנה מאוד. גם בשל כך, וגם בגלל אמונה עמוקה בחשיבות של רב-גילאיות בחינוך, הוקמו קבוצות גיל רחבות: גן צעיר לגילאי 3-1, גן לגילאי 5-3, בית 7-5, ואחריהם ארבעה בתים נושאיים (בית אומנות, בית חיות, בית משחקים וספרייה), שאליהם הגיעו כל שאר הילדים בגילאי 8 עד 13.

כל ילד בחר בית שאליו הוא רוצה להשתייך, ושם הוא הניח את התיק שלו בבוקר ויכול היה לבלות בו את השעות שבהן לא הלך למרכזים (השם המקומי לשיעורים). מכיוון שבדמוקרטי לכל ילד יש מערכת שעות אישית, הכוללת בדרך כלל גם "חלונות" של זמן פנוי, נוצרו הרבה הזדמנויות לקיים קשרים חברתיים עם ילדים בגילאים שונים.

כאשר בית הספר צמח, מספר הילדים בו עלה והגדולים נהיו גדולים יותר. נוצרו צרכים אחרים והרב-גילאיות שינתה את פניה. התיכוניסטים הביעו רצון לבית משלהם, שבו לא יסתובבו להם קטנטנים בין הרגליים. הצעירים חיפשו מקום שבו גם הם נחשבים גדולים…

הקהילה עברה תהליך והחליטה ליצור בתים קצת אחרים, אך עדיין נשמר עיקרון הרב-גילאיות. כיום יש בבית הספר גן צעיר לגילאי 4-3, שני גנים מקבילים לגילאי 6-4, בית לכיתות א-ב, בית ג-ד, בית ה-ו, בית ז-ט, ובית י-יב. במעבר מבית לבית, ילדים יכולים להחליט להישאר שנה נוספת בבית הקודם: למשל, ילד שעולה לכיתה ה' יכול לבחור להשתייך שנה נוספת לבית ג-ד, בתיאום עם ההורים ועם החונך האישי.

השיטה הזו מאפשרת לילדים הרבה גמישות. כשהיא משולבת במרכזי-לימוד המותאמים למספר שכבות גיל (תיאטרון לחט"ב, אוריגמי ג-ו, תולדות-האומנות לתיכון וכד'), נוצרים קשרים חברתיים מגוונים בין ילדים וילדות בגילאים שונים.

מרכזים במקצועות הליבה הם לרוב חד-גילאיים (חשבון, אנגלית, עברית), בעיקר בשנות היסודי, אבל האווירה הבית ספרית משדרת שזה בסדר גמור ללמוד עם שכבת גיל אחרת משלך, או להתחבר עם חברים משכבות אחרות.

היבט חיובי נוסף של הרב-גילאיות, הוא ילדות וילדים בוגרים שבוחרים מרצונם החופשי להעביר מרכזי לימוד לילדים צעירים מהם (בדרך כלל בתחומי עניין אישיים), מתנדבים לעזרה בגנים, או סתם נכנסים לשחק עם הקטנים מהם. פעילויות כאלו הן רווח נקי לכל הצדדים:

• לילדים הגדולים שמרגישים שהם עושים משהו משמעותי ולומדים לתת מעצמם לטובת הקהילה.
• לילדים הצעירים שמתרגשים ושמחים ללמוד מילדים גדולים, הרבה יותר מאשר מאיתנו המבוגרים.
• לצוות בית הספר שמקבל עזרה אמיתית בפעילות היומיומית.

במסגרת השינויים הגדולים שקורים היום בחינוך, מתבקש לקחת בחשבון גם את המרכיב החשוב הזה של רב-גילאיות.