אומרים לנו שיש בית ספר אחר

ילד שלומד בישראל בבית-סוהר ממלכתי, נכנס בבוקר למקום מסוגר עם גדרות גבוהות ושומר חמוש בכניסה. מאותו רגע הוא מקוטלג על פי שנת הייצור שלו. הנהלת המוסד קובעת מי יהיו 40 החברים שבמחיצתם ישהה, איפה ישב, ליד מי, מתי ואיפה מותר לו לאכול (אין לזה קשר לרעב), מתי חייבים לשבת ובמשך כמה זמן, מתי מותר לקום, מתי מותר לדבר ועם מי, מתי חייבים לשתוק, מתי מותר ללכת לשירותים, איזה נושאים צריכים לעניין אותו, עם איזה מורה הוא ילמד, מתי מותר לצאת החוצה לחצר הבטון, מה מותר לעשות שם ובמשך כמה זמן, מה מותר ללבוש ולמי (בנות, בנים).

אפשר כמובן להמשיך בזה, אבל זה מדכא מדי.

אנסה לתאר לכם מציאות אחרת: נניח שאתם עכשיו ילד בן 9. אתם באים לביה"ס בבוקר ופוגשים ילדים בני כל הגילים. כמו בעולם האמיתי, הילדים אינם מסווגים כאן לפי שנת הייצור וכל אחד יכול לבחור את חבריו בעצמו בהתאם לעיסוקים משותפים, תחומי עניין וכדומה. יש כמה מרכזים של שתיים-שלוש שכבות (קוראים להם בתים), שבהם אפשר לשים את התיק, לשבת לפטפט קצת, לשחק ועוד כל מיני, אבל באופן כללי ילדים בני 3 עד 18 חופשיים לקשור קשרים עם כל אחד על פי בחירתם. אתם מוצאים את החונך האישי שלכם, מבוגר אותו בחרתם בתחילת השנה ואיתו אתם נפגשים פעם בשבוע לשעה-אישית, אומרים לו בוקר טוב, מספרים לו על הסרט שראיתם בערב עם אבא והולכים לשחק.

פרויקט פורים 2

במהלך היום אין צילצולים. עם זאת, אתם יודעים בדיוק מתי מתחיל שיעור ספורט, שבו יש היום מדידה של ריצת 60 מטר. אתם ממש אוהבים לרוץ וטובים בזה. אחר כך אתם מגיעים בדיוק בזמן לשיעור אנגלית. עכשיו אופנת קלפי ה-X, והם כתובים אנגלית. החלטתם שאתם חייבים להשקיע בזה השנה.

בשעה השלישית אתם נכנסים לדיון בפרלמנט, שם מדברים היום על הצעה לאסור על פיצוח גרעינים בשטח ביה"ס. בהתחלה הדיון סוער, אבל יו"ר הפרלמנט, ילד בן 12, כותב על הלוח את שמות הילדים והמורים שרוצים להביע את דעתם ומתחיל לתת את רשות הדיבור לכל אחד מהם. בתום הדיון נערכת הצבעה והרוב קובע שתוקצה פינה מיוחדת בחצר שבה יהיו ספסלים ופחים ורק שם אפשר יהיה לפצח גרעינים.

אחרי הפרלמנט יש הפסקה גדולה. הצלחתם לארגן כעשרים ילדים למשחק ואתם הולכים למגרש הגדול. אחרי חצי שעה בדיוק, ללא צלצול או סימן חיצוני אחר, הילדים מתפזרים כל אחד לדרכו – מי לשיעור שבחר ללמוד, מי לעזרה באחד מהגנים הפועלים בביה"ס ומי לפעילות אחרת בחצר או באחת הכיתות. חלק יוצאים לקנות משהו בסופר הסמוך בליווי מורה שיש לו כעת זמן פנוי.

קבוצת ילדים יוצאת למועדון הגימלאים שנמצא בשכונה, לפעילות משותפת עם הקשישים שמתקיימת פעם בשבוע. אחרים עובדים בגן-הירק שהקימו בכוחות עצמם. אתה הולך להשתתף בפגישה של ועדת אירועים, אליה נבחרת בבחירות הכלליות שהיו בתחילת השנה. על סדר היום תכנון של מסיבת חנוכה. יושבת הראש של הוועדה, ילדה בת 15, מחלקת את המורים והילדים הנוכחים בפגישה לכמה קבוצות, וכל קבוצה מכינה פעילות למסיבה.

יכולתי להמשיך בזה עוד ועוד. קשה לדמיין מציאות כזו של חופש ועצמאות למי שגדל בבית ספר רגיל. גם אני עצמי לא הבנתי זאת, כאשר נקלעתי לפני כעשר שנים במקרה לגמרי לביה"ס הדמוקרטי ע"ש נדב במודיעין. מה פתאום, חשבתי, שהילד שלי יחליט בעצמו מתי ללמוד לקרוא? מה זה השטויות האלה לעזאזל?

אבל לאחר שנים של למידה שלוו כל הזמן בתהיות והיסוסים שלנו ההורים, האם אנחנו באמת עושים את הדבר הנכון – אני מתקשה להבין איך אפשר אחרת. כי כמו שלאה נאור הבחינה יפה בשיר הנהדר שלה על ארץ הילדים, מי שפעם בא לשם, אינו רוצה לחזור.

בית ספר דמוקרטי הוא לא ארץ של ילדים, לא ממש. יש בו מקום מרכזי וחשוב גם למבוגרים. אך בניגוד למקומות אחרים, בתוך המסגרת החינוכית הזו המבוגר נתפס על ידי הילדים כאדם, כחבר, כאח גדול שאפשר לסמוך עליו ולהיעזר בו. וזה עובד, כמובן, גם לכיוון השני – הילד נתפס על ידי המבוגרים כאדם, כבן משפחה יקר שנעים לשהות במחיצתו, ללמוד בחברתו, להקשיב לו. להיות לצידו ברגעים השמחים ובאלו הפחות שמחים. וזה, ללא ספק, המקום הקרוב ביותר שאני מכירה למין ארץ ילדים שכזו.

פרויקט פורים

כמו בשיר, שיש בו כמיהה לשבירת חוקים מוחלטת – לאכול ממתקים ללא גבול, לא ללכת לישון בזמן וכדומה – גם ילדים העוברים לבתי ספר פתוחים כאלה לאחר שנים של שהות במערכת השמרנית חווים תקופה של התנערות מכול החוקים הבסיסיים. בדרך כלל, לאחר שנתנו לעצמם זמן להתנקות מהחוקים הכפויים שהורגלו לציית להם, הם מרשים לעצמם להתחיל לנשום מחדש.

להתחיל לחיות. ללמוד מבחירה. לממש באמת את החופש שניתן להם. לאחד זה עשוי לקחת כמה שבועות, ולאחר כמה חודשים או אפילו שנה שלמה. אבל אם הם מקבלים תמיכה מהוריהם, בסופו של דבר הם נשאבים לאווירה הכללית הרואה בלמידה חווייה חיובית ומשמעותית.

אם אתם מאמינים בזכות של הילדים שלכם לקבל חינוך טוב יותר, אל תפחדו. מדינת ישראל מסתמנת כיום כאחד המרכזים המובילים בעולם של החינוך הדמוקרטי והאלטרנטיבי. כיום פועלים בשטח כבר עשרות בתי"ס, וקבוצות רבות של הורים עובדות על הקמה של מקומות חדשים.

אבל האמת היא, שלא חייבים לעבור לבי"ס אחר – אפשר להביא לידי כך שגם בתיה"ס השמרניים יאמצו לתוכם דרכי פעולה דמוקרטיות יותר. זה קורה בימים אלו ממש בכמה וכמה ערים ומועצות אזוריות, שמשתפות פעולה עם פרוייקט פורץ-דרך שנקרא ערי חינוך. שינוי כזה יכול להתרחש רק בעזרת לחץ כבד מלמטה – מהשטח – מאיתנו הורים, ילדים ומורים. כי תודו – במצב של היום אין לנו, למעשה, מה להפסיד.

education

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s