החופש ללמוד והחופש לשחק

שני שירים מסמלים את העלייה לכיתה א' בלב כל ישראלי בן הדורות האחרונים: שירה המפורסם של נעמי שמר, אלף אוהל בית זה בית, ושירו של יצחק קצנלסון, חמש שנים על מיכאל. השיר של שמר מנסה ללמד את סדר אותיות האלף-בית, ומתאר את חוויית הכניסה לבית הספר כמשחק משעשע: "בני השש ובני השבע… משחקים בגיר וצבע". הוא מתאר את חוויית הלימוד באמצעות דימיון, חרוזים ומשחקי מילים: "מהי דֶלֶת? זוהי דַלֶת!" בקיצור, השיר הזה הוא מה שהפסיכולוגים נוהגים לכנות wishful thinking. לצערנו, השיר של קצנלסון הרבה יותר נאמן למציאות בשטח:

מיכאל בן השש, שנהג לשחק בחברת ידידיו בעלי החיים, נפרד מהם בטון נוגה משהו. ואכן, במצבה העגום של מערכת החינוך בישראל, העלייה לכיתה א' מסמלת יותר מכל את הפרידה מעולם המשחקבאותם ימים שבהם מוענק פרס נובל לכלכלה לפרופסורים שפיתחו את תורת המשחקים; בימים שבהם יותר ויותר תחומים בעולם הבוגר מכירים בחשיבותו של המשחק ככלי ללימוד ולהתמודדות; בימים שבהם התכונות הנדרשות ביותר כדי להצליח בעסקים הן תעוזה, יוזמה אישית, חשיבה אסטרטגית, תכנון ועבודת צוות – כולן תכונות שעושים בהן שימוש נרחב במשחקים למיניהם – בימים אלו עצמם הולך ופוחת מקומו של המשחק בסדר יומם של ילדינו.

כבר מגן חובה מתחיל הלחץ לכיוון המוכנות לכיתה א'

החל מהשנים הראשונות של ביה"ס מתחיל המירוץ הבלתי אפשרי אחר תכנים, רכישת ידע, להספיק את החומר. המורות והמורים נדחפים על ידי המערכת לכסות כמויות של חומר בתחומי ההוראה שלהם בלי שתהיה להם אפשרות אמיתית להקשיב לילדים שתחת אחריותם, ובלי שתהיה להם כל אפשרות לסטות לנושאים שבמקרה מעניינים את הילדים.

המורים מתאמצים לפתח עזרים דידקטיים ותכניות לימוד אטרקטיביות רק כדי לצוד את תשומת לבם של הילדים, בעוד שכל מה שהילדים רוצים לעשות זה פשוט לשחק. במקום לנצל את הדחף הטבעי של ילדים לשחק, מערכת החינוך מנסה כל הזמן לדכא את יצר המשחק של נתיניה הצעירים. אבל בעצם – מה מפחיד אותה כל כך? מה כל כך מסוכן במשחק?

יתכן שהתשובה טמונה בתכונה אחת ויחידה – החופש. מצד אחד, למשחקים יש חוקים מוגדרים: השותפים למשחק חייבים לוודא לפני תחילתו שהחוקים מוסכמים על כולם, אחרת יש בעיות והמשחק מתפוצץ ("שברו את הכלים ולא משחקים"). מצד שני, כל משחק מאפשר גם מרחב תמרון לשחקנים המשתתפים בו. הוא מאפשר חופש.

אבל החופש אינו אנרכיה – זהו חופש שיש לו מסגרת; חופש שגבולותיו ברורים ומפורשים. למעשה הוא דומה מאוד לחופש שמספקת המדינה הדמוקרטית, שגם הוא מוגדר על ידי אינספור חוקים וגבולות. מרחב התמרון הזה קיים בכל משחק טוב. הוא מאפשר ביטוי אישי לכל שחקן. הוא מאפשר מילוי משאלות כמוסות. משחקים שאינם משאירים כל מרווח למימוש אישי ולפרשנות אישית לא יחזיקו מעמד לאורך זמן.

החופש הזה שמאפשר המשחק הוא הוא שמפחיד את מערכת החינוך. כי אם ניתן לילדים לממש כל אחד את ייחודיותו, אולי יהיה לנו קשה יותר לשלוט בהם. ואם אין שליטה אין כוח. ואם אין כוח, מה אז?

בחופש יש תמיד אלמנט בלתי צפוי. וזה מה שכל כך מפחיד את המערכת. אם כך, הפתרון הוא פשוט: ניתן להם חצי שעה בהפסקה הגדולה זמן לשחק משחק חופשי (ונשים ברחבת המשחקים מורה תורן להשגיח), ובשאר היום נדרוש מהם לשבת בשקט על כיסא, לא לדבר עם שכניהם לשולחן, להביט לכיוון אחד בלבד, לדבר רק בהצבעה ולהקשיב אך ורק לדברי המורה. כך נצליח בוודאי לדכא את הרצון שלהם לשחק, ונאלף אותם להיות אזרחים מועילים וצייתנים.

הטבע חזק מכל שיטת אילוף

אף על פי ששיטת החינוך הנוכחית פועלת ללא הפרעות במשך כמאתיים שנה, היצר הטבעי של הילדים לשחק לא נעלם. להפך – מדי שנה יותר ויותר ילדים מסומנים על ידי המערכת כאויבי השיטה: ליקויי למידה, קשיי קשב וריכוז, בעיות התנהגות, בעיות רגשיות. מדי שנה מוצאים עוד ועוד קטגוריות של ליקויים, שאמורים לתת שם לבעיה אחת – מערכת החינוך אינה מתאימה למרבית הילדים האמורים להשתמש בשירותיה.

כשאנחנו מכניסים את ילדינו למערכת החינוך השמרנית אנחנו דורשים מהם לפעול בניגוד גמור לצרכים הפיזיולוגיים שלהם: לדכא את הצורך שלהם בהרבה פעילות פיזית-ספורטיבית, להדחיק את הסקרנות הטבעית שלהם ולהעדיף את התכנים שמישהו במשרד החינוך החליט שהם הם התכנים החשובים. ובעיקר: נדרש מהם לדכא את הצורך האנושי שלהם בדיבור ובשיחה.

נסו להתבונן מהצד בקבוצת ילדים בני חמש, המשחקים בארגז החול – רוב הזמן הם מדברים זה עם זה, ובו בזמן הם גם זזים ללא הפסקה. הצורך הזה לא עובר מעצמו פתאום בגיל שש. חמש שנים עוברות עליהם בריקודים: מותר להם לשחק כל היום, לשוחח עם חבריהם על מה שמעניין אותם באמת, להתיידד עם בעלי חיים, להתרוצץ ולהשתובב. הם אמנם בטלים מעבודה, אבל בהחלט לא מתבטלים. הם משחקים ומשוחחים ללא הרף. הם אמנם חופשיים, אך בניגוד למה שכותב קצנלסון, אי אפשר להיות באמת חופשי מלימודים. כי העולם עצמו מלמד אותם כל הזמן. המשחק הוא הלימוד הטוב ביותר שיכול להיות.

ועל כל הטוב הזה אנחנו דוחפים אותם לוותר בגיל שש. ולהחליפו במה? בישיבה פסיבית בתוך חדר סגור בלי קשר למזג האוויר בחוץ, לעונות השנה, למצב הרוח שלהם. בלי שום קשר לעולם האמיתי שממשיך להתנהל לו כדרכו מאז ומתמיד, מעבר לחלון הסגור. מעבר לסורגים ולגדר. איזה בזבוז!

אולי יש דרך אחרת?

הגיע הזמן שנעצור את כדור השלג הענק הזה של "זה מה שיש, אין ברירה", ונחשוב ברצינות גדולה יותר לא רק על העתיד של ילדינו, אלא גם על ההווה שלהם, שהוא לא פחות חשוב.

העולם השתנה כל כך הרבה במאתיים השנים האחרונות, ואין שום היגיון במחשבה שרק מערכת החינוך תוכל לקפוא על שמריה. הגיע הזמן להתאים אותה לעולם הדמוקרטי

ילדים הגדלים במערכת החינוך הדיקטטורית-להחריד שלנו, מערכת שבה למנהלים ולמורים יש שליטה אבסולוטית על כל צעד ושעל שהם עושים, יוצאים בשעות הצהריים מהבועה הבית ספרית אל עולם דמוקרטי. זהו מצב מבלבל בצורה קיצונית שכן בכל אחת מהמערכות הם נדרשים להפנים כללי התנהגות שונים ולמעשה הפוכים. הבלבול הזה נותן את אותותיו בכל תחום בחייהם: מצד אחד ברצון למרוד בשלטון השרירותי של ביה"ס ומצד שני באי-הבנה עמוקה של המערכת הדמוקרטית האזרחית אליה הם יוצאים בסיום תקופת הלימודים.

כדי ללמד את נתיני המדינה הדמוקרטית מהי המשמעות של חיים דמוקרטיים, הם צריכים ללמוד מגיל צעיר את עקרונותיה של האידאולוגיה הדמוקרטית: הם צריכים לתרגל חופש בחירה ביחס לניצול הזמן שלהם (לבחור מערכת אישית), צריך לתת להם חופש הצבעה בשאלות מהותיות לחיי הפרט והקהילה, אפשרות להיבחר לגופים המנהלים את חיי היום יום שלהם, ואפשרות לבחור את ההקשר החברתי המיידי שלהם (רב גילאיות).

במסגרת כזו, חלק מהילדים יבחרו ללמוד יותר בשיעורים פורמליים וחלקם יבחרו בעיקר לשחק וללמוד בצורה בלתי-פורמלית, מה שאוהבים לקרוא "למידה בארגז החול". חלקם יבחרו להיות מעורבים ופעילים מבחינה חברתית-קהילתית וחלקם לא.

אני מכירה את זה מניסיון אישי כאמא לחמישה ילדים שלמדו ולומדים בבי"ס דמוקרטי, ובחרו כל אחד בדרך ייחודית משלו: חלקם בחרו להיות פעילים בוועדות ובפרלמנט הבית-ספרי והובילו שינויים ומהלכים בתוך ביה"ס וחלקם בחרו להישאר בעמדת המתבונן הפסיבי; חלקם בחרו ללמוד מערכת שעות מלאה וחלקם בילו את רוב הזמן מחוץ לכיתות הלימוד. מה שבטוח הוא שהם אף פעם לא בחרו מרצונם להפסיק לשחק.

parents

4 תגובות הוסף תגובה

  1. רונית חזן הגיב:

    ענת יקרה, יש לי הרבה מה לומר וזה קצת קשה לצמצם את הכל אבל אנסה:
    מבחינת המהות אני מסכימה איתך אבל כפי שאת יודעת אני מורה בתיכון בעצמי , תיכון רגיל ואני מתקשה לקבל את הסגנון הקשה שבתאורך , אצלנו למשל אני מרגישה שיש הרבה מקום לדיון לשיח, לראיית האדם ולא רק תלמיד ונסיון באמת לאפשר כמה שיותר את הביטוי האישי של כל אחד. הרבה מהעוול שנגרם לאדם הלומד בהקשר זה הוא דווקא מהצד של הבית. אתן לך דוגמא: יש לי תלמידה שהיא בכיתת החינוך שלי, כישרונית חברותית שאוהבת מאד את עולם האפייה והקונדטורייה. היא בדיכאון מהלימודים ולא מצאה את עצמה באף מגמה (ויש המון) נסינו כמערכת לדבר עם ההורים יותר מפעם אחת ןלשקף להם את המצוקה שלה כדי להגיד (אני אמרתי בפה מלא)שזה לא שווה את זה, שיש עוד אופציות שבהן היא תפרח ותביא לידי ביטוי את הכישרון האדיר שלה באפייה ובקונדטוריה. ההורים כמעט סקלו אותי באבנים , הם נעלבו ונפגעו כאילו שהילדה לא מספיק טובה. מה פתאום שהיא לא תעשה בגרות?? ואני אומרת: טמבלים!!! אני מכירה המון מקרים כאלו. וזה עצוב לי שראשית ההורה לא רואה את הילד שלו, הרבה לפני המערכת.
    שנית את יודעת שהכל עולה כסף במדינה שלנו ולצערי עדיין אין במדינה הזו חופש אמיתי להורים לשלוח את ילדיהם לחינוך המתאים להם על פי תפיסתם. דווקא ההורים שמודעים ומבינים את החשיבות והמשמעות של "חנוך לנער על פ י דרכו" לא יכולים להרשות לעצמם מבחינה כלכלית את האפשרויות הללו כגון חינוך דמוקרטי במערכת הבית ספרית למשל שבה מתחנכים ילדייך.

    זהו לבנתיים ןתמשיכי לכתוב ולעניין אותנו
    רונית

    אהבתי

    1. anatshapira הגיב:

      היי רונית. סוף סוף מצאתי את התגובה שלך ואני שמחה מאוד שהיא לא נעלמה במסדרונות הרשת:) את צודקת לגמרי בקשר לאחריותם של ההורים, אבל – התלמידים של היום הם ההורים של מחר, ולכן רצוי היה שנשבור איפשהו את מעגל הקסמים הזה. אגב, זו הסיבה שדני לסרי עבר בשלב מסוים מחינוך ילדים להנחיית הורים – גם הוא הבין את הבעיה הזו שאת מדברת עליה. בנוגע למחיר הכלכלי: השנה בתי האמצעית למדה בבית ספר רגיל במודיעין, ולכן בקרוב אפרסם רשימה מיוחדת שבה אשווה את ההוצאות בחינוך הממלכתי לאלו של הדמוקרטי. צפויות הפתעות…

      אהבתי

  2. גילה גליקרמן הגיב:

    גם אני חשבתי כך(שנים רבות) ,עד שהחיים
    הראו לי שאין שחור לבן,כמו בכל דבר יש יתרונות וחסרונות,כתבת את זה גם.
    אני בחרתי בשילוב כוחות של הבית וביה"ס.
    בלי להילחם עם אף אחד ולהוכיח את צדקת דרכי.לכל אחד הדרך והאמת שלו,בקיצור i did it my way. בכל מקרה מאד נהנתי.
    חג שמח,גילה גליקרמן (נפגשנו במירוץ גזר 2012,אמא ל…,ושוחחנו קלות).חג שמח.

    אהבתי

    1. anatshapira הגיב:

      תודה גילה! שמחתי להכירך. אכן שוחחנו קלות בלבד, אך זה הספיק לי כדי לראות שאת אישה מיוחדת מאוד. אולי עוד ניפגש במרוצים אחרים…

      אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s