שני שירים מסמלים את העלייה לכיתה א' בלב כל ישראלי בן הדורות האחרונים: שירה המפורסם של נעמי שמר, אלף אוהל בית זה בית, ושירו של יצחק קצנלסון, חמש שנים על מיכאל. השיר של שמר מנסה ללמד את סדר אותיות האלף-בית, ומתאר את חוויית הכניסה לבית הספר כמשחק משעשע: "בני השש ובני השבע… משחקים בגיר וצבע". הוא מתאר את חוויית הלימוד באמצעות דימיון, חרוזים ומשחקי מילים: "מהי דֶלֶת? זוהי דַלֶת!" בקיצור, השיר הזה הוא מה שהפסיכולוגים נוהגים לכנות wishful thinking. לצערנו, השיר של קצנלסון הרבה יותר נאמן למציאות בשטח:

מיכאל בן השש, שנהג לשחק בחברת ידידיו בעלי החיים, נפרד מהם בטון נוגה משהו. ואכן, במצבה העגום של מערכת החינוך בישראל, העלייה לכיתה א' מסמלת יותר מכל את הפרידה מעולם המשחק. באותם ימים שבהם מוענק פרס נובל לכלכלה לפרופסורים שפיתחו את תורת המשחקים; בימים שבהם יותר ויותר תחומים בעולם הבוגר מכירים בחשיבותו של המשחק ככלי ללימוד ולהתמודדות; בימים שבהם התכונות הנדרשות ביותר כדי להצליח בעסקים הן תעוזה, יוזמה אישית, חשיבה אסטרטגית, תכנון ועבודת צוות – כולן תכונות שעושים בהן שימוש נרחב במשחקים למיניהם – בימים אלו עצמם הולך ופוחת מקומו של המשחק בסדר יומם של ילדינו.

כבר מגן חובה מתחיל הלחץ לכיוון המוכנות לכיתה א'

החל מהשנים הראשונות של ביה"ס מתחיל המירוץ הבלתי אפשרי אחר תכנים, רכישת ידע, להספיק את החומר. המורות והמורים נדחפים על ידי המערכת לכסות כמויות של חומר בתחומי ההוראה שלהם בלי שתהיה להם אפשרות אמיתית להקשיב לילדים שתחת אחריותם, ובלי שתהיה להם כל אפשרות לסטות לנושאים שבמקרה מעניינים את הילדים.

המורים מתאמצים לפתח עזרים דידקטיים ותכניות לימוד אטרקטיביות רק כדי לצוד את תשומת לבם של הילדים, בעוד שכל מה שהילדים רוצים לעשות זה פשוט לשחק. במקום לנצל את הדחף הטבעי של ילדים לשחק, מערכת החינוך מנסה כל הזמן לדכא את יצר המשחק של נתיניה הצעירים. אבל בעצם – מה מפחיד אותה כל כך? מה כל כך מסוכן במשחק?

יתכן שהתשובה טמונה בתכונה אחת ויחידה – החופש. מצד אחד, למשחקים יש חוקים מוגדרים: השותפים למשחק חייבים לוודא לפני תחילתו שהחוקים מוסכמים על כולם, אחרת יש בעיות והמשחק מתפוצץ ("שברו את הכלים ולא משחקים"). מצד שני, כל משחק מאפשר גם מרחב תמרון לשחקנים המשתתפים בו. הוא מאפשר חופש.

אבל החופש אינו אנרכיה – זהו חופש שיש לו מסגרת; חופש שגבולותיו ברורים ומפורשים. למעשה הוא דומה מאוד לחופש שמספקת המדינה הדמוקרטית, שגם הוא מוגדר על ידי אינספור חוקים וגבולות. מרחב התמרון הזה קיים בכל משחק טוב. הוא מאפשר ביטוי אישי לכל שחקן. הוא מאפשר מילוי משאלות כמוסות. משחקים שאינם משאירים כל מרווח למימוש אישי ולפרשנות אישית לא יחזיקו מעמד לאורך זמן.

החופש הזה שמאפשר המשחק הוא הוא שמפחיד את מערכת החינוך. כי אם ניתן לילדים לממש כל אחד את ייחודיותו, אולי יהיה לנו קשה יותר לשלוט בהם. ואם אין שליטה אין כוח. ואם אין כוח, מה אז?

בחופש יש תמיד אלמנט בלתי צפוי. וזה מה שכל כך מפחיד את המערכת. אם כך, הפתרון הוא פשוט: ניתן להם חצי שעה בהפסקה הגדולה זמן לשחק משחק חופשי (ונשים ברחבת המשחקים מורה תורן להשגיח), ובשאר היום נדרוש מהם לשבת בשקט על כיסא, לא לדבר עם שכניהם לשולחן, להביט לכיוון אחד בלבד, לדבר רק בהצבעה ולהקשיב אך ורק לדברי המורה. כך נצליח בוודאי לדכא את הרצון שלהם לשחק, ונאלף אותם להיות אזרחים מועילים וצייתנים.

הטבע חזק מכל שיטת אילוף

אף על פי ששיטת החינוך הנוכחית פועלת ללא הפרעות במשך כמאתיים שנה, היצר הטבעי של הילדים לשחק לא נעלם. להפך – מדי שנה יותר ויותר ילדים מסומנים על ידי המערכת כאויבי השיטה: ליקויי למידה, קשיי קשב וריכוז, בעיות התנהגות, בעיות רגשיות. מדי שנה מוצאים עוד ועוד קטגוריות של ליקויים, שאמורים לתת שם לבעיה אחת – מערכת החינוך אינה מתאימה למרבית הילדים האמורים להשתמש בשירותיה.

כשאנחנו מכניסים את ילדינו למערכת החינוך השמרנית אנחנו דורשים מהם לפעול בניגוד גמור לצרכים הפיזיולוגיים שלהם: לדכא את הצורך שלהם בהרבה פעילות פיזית-ספורטיבית, להדחיק את הסקרנות הטבעית שלהם ולהעדיף את התכנים שמישהו במשרד החינוך החליט שהם הם התכנים החשובים. ובעיקר: נדרש מהם לדכא את הצורך האנושי שלהם בדיבור ובשיחה.

נסו להתבונן מהצד בקבוצת ילדים בני חמש, המשחקים בארגז החול – רוב הזמן הם מדברים זה עם זה, ובו בזמן הם גם זזים ללא הפסקה. הצורך הזה לא עובר מעצמו פתאום בגיל שש. חמש שנים עוברות עליהם בריקודים: מותר להם לשחק כל היום, לשוחח עם חבריהם על מה שמעניין אותם באמת, להתיידד עם בעלי חיים, להתרוצץ ולהשתובב. הם אמנם בטלים מעבודה, אבל בהחלט לא מתבטלים. הם משחקים ומשוחחים ללא הרף. הם אמנם חופשיים, אך בניגוד למה שכותב קצנלסון, אי אפשר להיות באמת חופשי מלימודים. כי העולם עצמו מלמד אותם כל הזמן. המשחק הוא הלימוד הטוב ביותר שיכול להיות.

ועל כל הטוב הזה אנחנו דוחפים אותם לוותר בגיל שש. ולהחליפו במה? בישיבה פסיבית בתוך חדר סגור בלי קשר למזג האוויר בחוץ, לעונות השנה, למצב הרוח שלהם. בלי שום קשר לעולם האמיתי שממשיך להתנהל לו כדרכו מאז ומתמיד, מעבר לחלון הסגור. מעבר לסורגים ולגדר. איזה בזבוז!

אולי יש דרך אחרת?

הגיע הזמן שנעצור את כדור השלג הענק הזה של "זה מה שיש, אין ברירה", ונחשוב ברצינות גדולה יותר לא רק על העתיד של ילדינו, אלא גם על ההווה שלהם, שהוא לא פחות חשוב.

העולם השתנה כל כך הרבה במאתיים השנים האחרונות, ואין שום היגיון במחשבה שרק מערכת החינוך תוכל לקפוא על שמריה. הגיע הזמן להתאים אותה לעולם הדמוקרטי. 

ילדים הגדלים במערכת החינוך הדיקטטורית-להחריד שלנו, מערכת שבה למנהלים ולמורים יש שליטה אבסולוטית על כל צעד ושעל שהם עושים, יוצאים בשעות הצהריים מהבועה הבית ספרית אל עולם דמוקרטי. זהו מצב מבלבל בצורה קיצונית שכן בכל אחת מהמערכות הם נדרשים להפנים כללי התנהגות שונים ולמעשה הפוכים. הבלבול הזה נותן את אותותיו בכל תחום בחייהם: מצד אחד ברצון למרוד בשלטון השרירותי של ביה"ס ומצד שני באי-הבנה עמוקה של המערכת הדמוקרטית האזרחית אליה הם יוצאים בסיום תקופת הלימודים.

כדי ללמד את נתיני המדינה הדמוקרטית מהי המשמעות של חיים דמוקרטיים, הם צריכים ללמוד מגיל צעיר את עקרונותיה של האידאולוגיה הדמוקרטית: הם צריכים לתרגל חופש בחירה ביחס לניצול הזמן שלהם (לבחור מערכת אישית), צריך לתת להם חופש הצבעה בשאלות מהותיות לחיי הפרט והקהילה, אפשרות להיבחר לגופים המנהלים את חיי היום יום שלהם, ואפשרות לבחור את ההקשר החברתי המיידי שלהם (רב גילאיות).

במסגרת כזו, חלק מהילדים יבחרו ללמוד יותר בשיעורים פורמליים וחלקם יבחרו בעיקר לשחק וללמוד בצורה בלתי-פורמלית, מה שאוהבים לקרוא "למידה בארגז החול". חלקם יבחרו להיות מעורבים ופעילים מבחינה חברתית-קהילתית וחלקם לא.

אני מכירה את זה מניסיון אישי כאמא לחמישה ילדים שלמדו ולומדים בבי"ס דמוקרטי, ובחרו כל אחד בדרך ייחודית משלו: חלקם בחרו להיות פעילים בוועדות ובפרלמנט הבית-ספרי והובילו שינויים ומהלכים בתוך ביה"ס וחלקם בחרו להישאר בעמדת המתבונן הפסיבי; חלקם בחרו ללמוד מערכת שעות מלאה וחלקם בילו את רוב הזמן מחוץ לכיתות הלימוד. מה שבטוח הוא שהם אף פעם לא בחרו מרצונם להפסיק לשחק.