ביום ששי האחרון השתתפתי בכנס מרתק שבו דנו בשאלה מה החברה בישראל יכולה ללמוד ממדינות הרווחה הסקנדינביות. הכנס אורגן על ידי הפורום לפעולה אזרחית – קבוצת פעילים שהוקמה ביוזמתו של הרב מיכאל מלכיאור ואחרים, בעיקר סביב המאבק על תמלוגי הגז. מלכיאור הוא בן דנמרק בעצמו, וניכר שהנושא קרוב לליבו. בביתן 10 המשופץ בגני התערוכה, התכנסו מאות אנשים, שוויתרו על סידורי יום הששי שלהם, כדי לשמוע כמה שבדים, נורבגים ופינים רהוטים וחביבים להפליא, ולנסות להבין מהם – איך עושים את זה? איך הופכים את החברה לערכית, יציבה והגונה יותר, מבלי לפגוע בעסקים ובכלכלה, ואיך הופכים את מערכת החינוך למקום שאליו ילדים אוהבים ללכת מדי בוקר, מבלי לפגוע בהישגים ובהצלחה במבחנים בינלאומיים?

ראשון הדוברים היה שבדי מקסים (תסלחו לי שלא אזכיר כאן שמות), שבגיל חמישים ומשהו כבר מחזיק בקריירה מרשימה של פוליטיקאי-לשעבר, ועד לפני 5 שנים כיהן כשר האוצר של שבדיה. מכל ההרצאה שלו נצרב בזכרוני משפט אחד: ממשלת שבדיה משקיעה בבני אדם, ולא במקומות עבודה. כך למשל, כאשר יש צורך לסגור מפעל בשל העובדה שהוא כבר מיושן ולא מתאים למציאות המודרנית, לא עושים מאמצים מאולצים להשאיר את המפעל על רגליו רק כדי "לשמר את מקומות העבודה", אלא סוגרים את המפעל ולוקחים אחריות על העובדים, כדי לאפשר להם לעשות הסבה מקצועית וללמוד מקצוע חדש. השבדים דוגלים ב-lifelong learning –  למידה במהלך כל החיים, ולא רק עד גיל 18. השאיפה שלהם היא שהאזרחים יהיו נכונים לעשות שינויים בסוג התעסוקה שלהם, ולא יפחדו מתזוזות בשוק העבודה. לשם כך הם חייבים להיות בטוחים שהמדינה תתמוך בהם כשיהיו בין עבודות. 

הדובר השני היה חוקר שבדי, שחי כמה שנים בגרמניה ובעשר השנים האחרונות מלמד בארה"ב. הוא ערך השוואה מאלפת בין החברה הסקנדינבית, לבין האירופאית והאמריקאית. לשבדים, כך הוא אומר, יש תפיסה מעניינת לגבי השאלה מהי אהבה. בניגוד לרוב העולם, שחושב שאהבה פירושה מקסימום קירבה ותלות-הדדית, השבדים כמדינה מאמינים שאהבה אמיתית יכולה להיווצר רק במצב של שוויון בין האוהב לאהוב, ובאי-תלות ביניהם. כל אזרח נתפס על ידי המדינה כיישות עצמאית. כך, למשל, מס הכנסה מחושב באופן נפרד לכל אחד מבני הזוג. זה מעודד כל אדם לעמוד בזכות עצמו מבחינה כלכלית (וכמובן עוזר לנשים במקרה של גירושין). הורים מבוגרים מקבלים קצבאות זיקנה נדיבות, כדי שלא יהיו תלויים בילדיהם. ילדים צעירים מקבלים חינוך חינם כדי שלא יהיו תלויים בהוריהם. ועוד: המדינה מעודדת את אזרחיה ללמוד מקצוע בגיל צעיר – למשל בבתי ספר תיכוניים מקצועיים, טכנולוגיים, אקדמיים ואחרים, מה שמוביל לנישואים בגיל מאוחר יחסית, כאשר שני בני הזוג כבר רכשו השכלה ומקצוע, ושוב – גם זה מגביר את השוויון ההתחלתי ביניהם.

עוד דיבר איש עסקים צעיר, שהסביר מדוע השבדים מוכנים לשלם מיסים גבוהים, ולא רואים זאת כסוג של פראייריות בשום צורה. להפך – הם רוצים לשלם מכיוון שהם יודעים שהמדינה תיתן להם בחזרה את הכסף בשירותים ציבוריים ראויים. והמשובב מכולם – נשיא נוקיה, פיני נמוך קומה וחייכן, שהסביר באופן פשוט עד להדהים את עקרונות החינוך הפיני. הכול קשור באמון: אמון בילדים שילמדו בלי בחינות כמעט בכלל; אמון במורים שיקבעו את התכנים ודרכי הלימוד בעצמם; אמון במנהלים שהם אנשי חינוך ולא מנהלים עסקיים שינהלו את בתי הספר כמו שצריך; אמון באדריכלים שיעצבו בתי ספר נעימים ומזמינים, ולא בתי סוהר.

שתי מסקנות שאיתן הלכתי הביתה:

– עד שלא נוכל לתת אמון במנהיגות הפוליטית שלנו, אין סיכוי שמשהו כאן ישתנה.
כל עוד אני יודעת שהמיסים הגבוהים שאני משלמת הולכים לכיסים הלא-נכונים, אין סיכוי שארצה לשלם יותר.
– אם רוצים להתחיל בשינוי כלשהו, חייבים לעשות את זה במערכת החינוך.
אולי הילדים של היום – אם יזכו למערכת חינוך טובה יותר – יוכלו לתת אמון ולהיות אופטימיים יותר.

Photo by Jonathan Brinkhorst on Unsplash