"אני לא יכול ללמד ילד שאיני מכיר היטב" – כך נפתחת הרצאתו של טד סייזר, מייסד הקואליציה של בתי הספר המהותיים (Coalition of Essential Schools), אשר השפיע רבות על מורים ומנהלים מבתי ספר בארה"ב ובעולם כולו.

בהרצאה זו סייזר מתנגד לנורמה שנתקבעה במערכות חינוך רבות בעולם, שלפיה מורה – בעיקר בבתי ספר על-יסודיים – נפגש במשך שבוע אחד עם עשרות ולעיתים מאות תלמידים, שאת רובם הוא כלל אינו מכיר.

מצב זה מוביל לכך שרוב התלמידים נשארים אנונימיים ולמעשה כמעט אף מורה אינו "רואה" אותם ולא מסוגל להכיר אותם באמת. לא המורות והמורים המקצועיים ולפעמים אפילו לא המחנכות והמחנכים.

למשל, אם המחנכת של הבת שלכם היא במקרה מורה למתמטיקה בהקבצה של 4 יחידות, היא תפגוש את תלמידי כיתתה שלומדים 5 יח"ל או 3 יח"ל רק שעה אחת בשבוע (!) בשעת חינוך. את רוב זמנה היא תבלה עם תלמידי 4 יח"ל שרובם אינם בכיתת האם אותה היא מחנכת. ומן הסתם יהיו לה לא מעט קבוצות כאלה.

כל עוד המורה אינו מכיר את תלמידיו, טוען סייזר, אין סיכוי שההוראה שלו תהיה אפקטיבית עבורם. כי הוא לא יודע איך כל אחד מהם חושב, מהן החוזקות שלו, במה הוא מתקשה, אילו טעויות חוזרות הוא נוטה לעשות וכד'.

כמה תלמידים יכול מורה אחד ללמד בו-זמנית?

זו אולי שאלת השאלות. אם אנחנו רואים בהיכרות אישית תנאי בסיסי והכרחי ללמידה, כפי שטוען סייזר, היכולת של המורה להכיר לעומק את כל התלמידות והתלמידים תלויה גם במספרם הכולל כמובן, אבל לא פחות מכך היא תלויה בדרכי ההוראה והלמידה שהוא או היא מקיימים בכיתות שלהם.

לדוגמה, אם רוב ההוראה שלי מתבצעת כהרצאה פרונטלית – יהיה לי קשה מאוד להכיר את התלמידים שלי. הרי אני עסוקה רוב הזמן בלעמוד ולדבר, והילדים בעיקר מקשיבים ומדי פעם שואלים שאלות או עונים על שאלות שלי. במצב כזה אשים לב בעיקר לקצוות: לאלו שעונים על שאלות, מצביעים ומדברים, ולאלו שמפריעים להתנהלות התקינה של השיעור כפי שתכננתי אותו.

אבל!!! אם אני מרצה אחוז קטן ממשך השיעור, וביתר הזמן מסתובבת בין קבוצות תלמידים שעובדים עצמאית, מתבוננת בהם, מקשיבה לשיחות שלהם, מסייעת למי שצריך, ויושבת כל פעם עם קבוצה קטנה או עם תלמיד או תלמידה שזקוקים לכך, יש סיכוי רב יותר שאצליח להכיר יותר תלמידים באופן אישי.

ואיך זה מתחבר לעבודה שיתופית של מורים, לשיח הבית-ספרי, להתאמת תוכנית לימודים אישית לכל תלמיד ותלמידה, לגמישות ודינמיות בהוראה, לשבירת מסגרות גילאיות מצמצמות ולהעדפה של מעט-ועמוק על פני הרבה-ושטחי? על כך בהרצאה הקצרה הזו שיכולה להיות השראה עצומה בדרך לשינוי פני החינוך:

אהבתם?

הנה עוד סרטון שמאפשר הצצה לבתי הספר שהוקמו ברוח שיטתו של סייזר ובו מסבירים גם מהם עשרת העקרונות הבסיסיים שעל פיהם פועלים בתי הספר הללו:

מערכות יחסים הן העיקר!

היכרות אישית ומערכות יחסים בכלל הן הלב האמיתי של העשייה החינוכית ועושה רושם שיותר ויותר אנשי חינוך מגיעים למסקנה הזו בזמן האחרון, גם בעקבות תובנות מתקופת הקורונה. אחת הדרכים לחזק את מערכות היחסים ואת ההיכרות האישית בין מבוגרים לילדים בבתי הספר, היא מיסוד סדירויות קבועות של חונכות אישית וקבוצתית בבית הספר.

בבתי ספר דמוקרטיים קוראים לזה חונכות. במקומות אחרים קוראים לזה מנטורינג, אימון (קואוצ'ינג), ייעוץ (Advisory) וכד'. הרעיון המרכזי הוא ללכת צעד אחד עמוק יותר מאשר הנוהל הרגיל של מחנכת+35 תלמידים אקראיים שמישהו שם אותם באותה כיתה.

באחת מקבוצות הפייסבוק שעוסקות בענייני חינוך, מישהו העלה לאחרונה שאלה: מה דעתכם על בית ספר שבו מאפשרים לתלמידים לבחור מי תהיה המחנכת שלהם? התגובות נעו בין זעזוע עמוק לזעקות שבר על הידרדרות מוסרית שאין ממנה חזרה… ילדים יבחרו את המחנכת? לאן הגענו? מה זה פה – כוכב נולד?

אבל היו גם שהעירו שבבתי ספר דמוקרטיים כבר לפחות שלושה עשורים ילדים בוחרים את החונך או החונכת האישית שלהם, ושאין בזה שום דבר פופוליסטי או משהו שפוגע בדמות המורה. אולי דווקא להפך…

אותם מבוגרים שמזדעזעים מההצעה לתת לילדות וילדים לבחור את המבוגר המשמעותי עבורם בבית הספר, בוחרים מדי יום את מאמנת הכושר שאצלה הם רוצים להתאמן, את יועץ התזונה שאצלו הם רוצים לנהל את הדיאטה שלהם, את הספרית הקבועה שרק אצלה הם מוכנים להסתפר, את המוסכניק שמטפל להם ברכב ועוד ועוד. אבל שילדים יבחרו את הדמות שתלווה אותם במסגרת שבה הם מבלים כמעט שליש מהיום לאורך שנות הילדות וההתבגרות? לא! זה לא!

הספר החדש שלי חינוך עכשיו: Unschooling_School# עוסק בין השאר בחשיבות האדירה של בחירה, לעידוד מוטיבציה ללמידה ולעשייה בכלל. אם אתם סקרנים לדעת איך עובדת שיטת החונכות ולמה כן כדאי לתת לילדים לבחור חונך אישי ועוד הרבה דברים בבית הספר – תוכלו להזמין כאן עותק דיגיטלי או פיזי של הספר.

עוד על הספר החדש כאן

עקבו אחריי גם בפייסבוק