לא מזמן נתקלתי במגזין המקוון עשר פלוס בכתבה של גלית לוי, שבה רוכזו תלונות של הורים על מורים ללא הכשרה מקצועית מתאימה. שם הכתבה היה רישיון ללמד ובגדול הועלתה שם הטענה שהוראה היא מקצוע לכל דבר, ולכן אין להעסיק מורים שלא קיבלו רישיון לעסוק במקצוע הזה. אבל רגע –

האם הוראה היא אכן מקצוע? ואם כן – איזה מין מקצוע היא?

האם היא יכולה להיות מקצוע בלעדי של אדם, או שמא עדיף שקודם כל הוא יעבוד במקצוע אחר, ורק אחר כך יחשוב אם מתאים לו להעביר הלאה את הידע שרכש? ומכיוון אחר: האם ההכשרה להוראה דורשת התמחות של המורה בתחום ידע ספציפי, או שעליה להתמקד בכלי העבודה שאותו מורה יזדקק להם (הנחיית קבוצות, פסיכולוגיה, הצבת גבולות, עמידה ודיבור מול קהל).

בספר The End of Education, ניל פוטסמן מעלה טענה מעניינת בנוגע להתמקצעות של מורים ולאופן שבו ההתמקצעות הזו משפיעה על היכולת שלהם ללמד היטב. בניגוד למקובל, לדעתו רצוי שמורים ילמדו דווקא תחומי ידע שהם לא מומחים בהם:

"היינו יכולים לשפר את איכות ההוראה בן לילה, אם המורים למתמטיקה היו מלמדים אמנות, מורים לאמנות היו מלמדים מדעים, מורים למדעים היו מלמדים אנגלית. קו המחשבה שלי הוא כזה: רוב המורים מלמדים מקצועות שבהם הצטיינו כתלמידים. המקצוע נמצא בעיניהם גם קל וגם מהנה. לכן, מעטים הסיכויים שיבינו כיצד המקצוע נראה לאלה שאינם טובים בו, או לאלה שלא אכפת להם ממנו.

אם כל מורה היה צריך ללמד במשך סמסטר אחד מקצוע ששנא תמיד או שהיו לו צרות בו, היו המורים נאלצים לראות את המצב כפי שרואים אותו רוב התלמידים: יותר כלומד חדש ופחות כמורה ותיק. אולי היו מגלים כמה משעממים הם ספרי הלימוד, כמה מורט עצבים הוא הפחד לעשות טעויות, כיצד שאלה שעוררה עניין לא צפוי אינה זוכה למענה כי אינה מופיעה במערך השיעור, ואפילו שישנם תלמידים שמכירים את המקצוע יותר טוב ממה שהמורים עצמם יכולים לחלום." (עמ' 97)

תעודת הוראה אינה מתכון קסם להוראה איכותית. בבתיה"ס הדמוקרטיים נהוג כבר שנים להעסיק מורים שבאו מתחומי עיסוק מגוונים, גם אם אין להם תעודה. לפעמים הם עצמם מבקשים לצאת להכשרה מקצועית לאחר שהתחילו לעבוד, אבל התעודה אינה מהווה בשום אופן תנאי הכרחי כדי להתקבל כאיש צוות בביה"ס. ב-15 השנים האחרונות נפגשתי עם מורים שטרם קבלתם לביה"ס היו קופירייטר במשרד פרסום, מטפלת בגן-חיות, סטודנטית לפסיכולוגיה, טבח במסעדה ועוד. זה לא הפך אותם לאנשי חינוך פחות טובים.

"הוראה היא מקצוע כמו כל מקצוע אחר," טוענים המצדדים ברישיון-ללמד, "לא היית מסכימה שבבית המשפט ייצג אותך עורך דין ללא רישיון, או שבחדר הניתוח יטפל בך מישהו שלא קיבל רישיון להיות רופא!"

אבל אני לא חושבת שהוראה דומה למשפטים או לרפואה. היא שייכת לסוג אחר לגמרי של מקצועות, שלא בהכרח דורשים רישיון. התנאים ההכרחיים למקצועות הללו הם כישרון טבעי, תשוקה אמיתית לעסוק בתחום שבו בחרת, וכמובן – צבירת ניסיון. הדוגמאות שעולות על דעתי הן בישול וציור. כדי לעסוק בבישול כמקצוע לא צריך תעודה. צריך כישרון טבעי ותשוקה לפתח את הנטייה הטבעית הזו.

אם אין כישרון – גם ביה"ס הטוב ביותר להכשרת-בשלנים לא יעזור לך להיות שף. אבל אם שני התנאים הראשונים מתקיימים, התנסות ולמידה כשוליה עשויות להספיק. ובהחלט הייתי מוכנה לאכול במסעדה שבה לשף אין השכלה רשמית ודיפלומה שמראה שמותר לו לעסוק בבישול. ועל אותו משקל – בשמחה הייתי לומדת אמנות אצל צייר שלא למד מעולם בבצלאל, בתנאי שהוא ייראה לי כמישהו מוכשר ובעל ניסיון.

ויש עוד מדד אחד שמשותף להוראה, לבישול ולציור – בכל המקצועות הללו נדרשת קבלה של החברה. אתה יכול לבשל נהדר, אבל אם הלקוחות לא יבואו למסעדה שלך תצטרך להחליף מקצוע. אם לא יקנו את התמונות שלך – כנ"ל. וכך גם בהוראה: כדי שמורים טובים יצליחו לממש את הכישרון הטבעי ואת האהבה שלהם למקצוע, הם זקוקים לתמיכה מצד החברה.

אותם הורים שמתלוננים בכתבה ההיא על "פערים בהעברת החומר" בגלל חוסר מקצועיות של המורה, יתלוננו בכתבה אחרת על כך שהמורות עסוקות "רק בלהספיק את החומר". מי שרוצה להתלונן – תמיד ימצא על מה. ברור שיש במערכת מורים גרועים. ויש גם הרבה מורים טובים. זה לא קשור בהכרח לתעודות שלהם. וכן – מורים צעירים תמיד יעשו סטאז' על גב הילדים שלכם. אחרת איך בדיוק אתם מצפים שהם יצברו ניסיון?