לחיות נכון

"אנחנו לא צריכים לזנק לגובה מטר ועשרים כמו מייקל ג'ורדן כדי לתפקד באופן מיטבי. כל מה שאנו צריכים לעשות הוא להתחייב לישון מספיק, לפנות זמן למילוי מצברים מנטליים ורגשיים, לכבות טלפונים ומחשבים ניידים ומחשבי לוח באופן קבוע ולנסות לשלב כמה כלים מפחיתי דחק בחיינו. קשיבות, יוגה, תפילה, מדיטציה והגות אינם רק כלים שנועדו לריטריטים של סופי שבוע – הם משפרי הביצועים האולטימטיביים בחיי היומיום." (אריאנה הפינגטון, לפרוח, עמ' 106)

הציטוט הזה מייצג נאמנה את הסיבה לכך שהתאכזבתי מהספר. אם לא הייתה אריאנה הפינגטון מי שהיא – המייסדת, הנשיאה והעורכת הראשית של קבוצת התקשורת האפינגטון פוסט (ממותגי החדשות והמידע המשפיעים בעולם) – האם באמת הייתי קוראת עד הסוף ספר שמנסה להסביר לי איך תוספת שעות שינה ומדיטציה יומית יעזרו לי לפרוח? ברור שלא. הסיבה שרציתי מאוד לקרוא את הספר הזה מלכתחילה, הייתה העובדה שמדובר באחת הנשים המשפיעות בעולם התקשורת, שהגיעה לאן שהגיעה בזכות עבודה קשה וכישרון. דבר מזה כמעט ולא בא לידי ביטוי בספרה של האפינגטון.

ההשוואה המתבקשת כאן היא עם ספרה של שריל סנדברג, לפרוץ קדימה (שאף ממליצה על הספר בכריכה האחורית). את שני הספרים כתבו נשים מצליחות בעלות אג'נדה פמיניסטית ברורה. שתיהן משלבות בספרים שלהן אינספור התייחסויות למחקרים מדעיים שמאששים את טענותיהן. אבל בניגוד לסנדברג, שמרבה לתבל את הספר שלה בדוגמאות אותנטיות מהקריירה האישית שלה בפייסבוק, בגוגל ובמקומות עבודה נוספים שבהם עברה בדרכה לפסגה, האפינגטון מקמצת מאוד בסיפורים כאלה. יש כמה התייחסויות לחייה האישיים (דמותה הדומיננטית של אמה בחייה, קשריה עם בנותיה ועם אחותה ועוד) אבל לטעמי יש מעט מדי דוגמאות מתוך הקריירה העסקית שלה. והרי בגלל ההצלחה העסקית הזו אנשים מתעניינים בספר שלך מלכתחילה, לא? אני לא צריכה שדווקא את תגלי לי שהרעיונות הטובים ביותר צצים בזמן שיוצאים לטיולים רגליים…

כשכבר יש דוגמאות שקשורות לשוק העבודה, הן בדרך כלל מתייחסות למקומות עבודה מסודרים ועשירים – חברות הייטק, חברות ביוטכנולוגיה וכד'. האפינגטון מתארת איך תוספת של 'חדרי נמנום', מכוני כושר, שיעורי יוגה ומזון בריאות בזמן העבודה שיפרה משמעותית את איכות חייהם של העובדים ואת התפוקה שלהם. ממש מדהים, לא? מי היה מאמין? אבל איך בדיוק זה עוזר לרוב העובדים במשק, שבמקרה הטוב הם שכירים בעסקים בינוניים ובמקרה הרע עובדי קבלן חסרי זכויות? את באמת חושבת שחברות שבקושי מציעות לעובדים שלהן כסא לשבת עליו יציעו להם כריך בריאות וחצי שעה פילאטיס?

האפינגטון סובלת מבעיית שרי אריסון (השלום מתחיל בתוכי). הספר שלה רלוונטי בעיקר לאנשים מסוגה – אלו שעבדו קשה מאז שסיימו את לימודיהם באוניברסיטה נחשבת, בנו עסק מצליח, ולקראת גיל 50 גילו שהם משקיעים יותר מדי זמן בעבודה והגיע הזמן להוריד הילוך. זה בסדר גמור, אני לא מבקרת אותם, אבל הבשורה שלהם מוגבלת לקסטה החברתית שלהם ואני מתקשה לראות את פוטנציאל ההשפעה שלה על שאר המעמדות – בני העשירון השמיני ומטה.

בנוסף, יש משהו לא הגון בהמלצה להתנתק מהמכשירים הטכנולוגיים ומהמדיה הדיגיטלית כדי "להתחבר מחדש לתבונה הפנימית שלנו", כשאת עומדת בראש גוף כלכלי שמרוויח בדיוק מזה שאנחנו מתקשים להתנתק (קצת כמו ארז טל שמתפרנס היטב מטלוויזיה רדודה, אבל משוויץ בזה שלבת שלו הוא לא מרשה כמעט לצפות בטלוויזיה, ובוודאי שלא בריאליטי).

מנקודת מבט של עורכת יש לי גם ביקורת על המודל שמוצג בספר. האפינגטון מדברת על המדד השלישי להצלחה. השניים הראשונים הם, כמובן, כוח וכסף. זה ברור. ומהו המדד השלישי? זה כבר פחות חד. הוא מורכב מארבעה גורמים או "ארבעה עמודי תווך": רווחה, תבונה, פליאה ונתינה. הבנתם את זה? אז זהו, שגם אני לא ממש. זה א"ב של עריכה: אם אתם לא מצליחים למצוא מילה אחת שתגדיר את המדד השלישי, אז או שלא התאמצתם מספיק למצוא את המונח המתאים, או שלא מדובר במדד שלישי, אלא בארבעה מדדים נפרדים… עורכת טובה הייתה צריכה לשים לב לבעיה הלוגית הזו ולעזור למחברת לדייק יותר.

החלקים הטובים ביותר בספר מסתתרים בהתחלה ובסוף: ההקדמה הקצרצרה למהדורה העברית, שכתבה שירה מרגלית, מייצגת את מה שהייתי מצפה למצוא אצל האפינגטון עצמה – אמירה פמיניסטית ברורה על מקומן המרכזי של נשים בשינוי החברתי שחייב לקרות בשוק העבודה; ובסוף הספר תוכלו למצוא נספחים מועילים, שבהם רשימת אפליקציות שיעזרו לכם להתנתק מהמדיה (סוג של אוקסימורון פוסט-מודרני שכזה), לעשות מדיטציה, לתרגל קשיבות ועוד, וגם רשימת אתרים שמכוונים לנתינה ולהתנדבות (כולל התאמה לישראל בסוף).

בקיצור: פחות מדי פמיניזם, יותר מדי ניו-אייג', פחות מדי הצצות אל מאחורי הקלעים של האפינגטון פוסט, יותר מדי ציטוטי מחקרים שמוכיחים את המובן מאליו.

אריאנה האפינגטון, לפרוח: המדד השלישי להצלחה, הוצאת דיונון, 337 עמ'.

הצטרפו לעוקבים בפייסבוק

אבל היי, מי לא רוצה לפרוח? הרי כולנו רוצים לחיות נכון. רונה קינן הנהדרת כבר עלתה על זה מזמן:

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s