אוצרת הטחבים

נתחיל מהסוף: מזמן לא קראתי ספר כל כך משובב נפש, מלבב ומרגש. אלמה ויטאקר נולדה בפילדלפיה ב- 1800. סיפור חייה המרתק נפרש בספר לפרטי פרטים – החל מחייו המדהימים לא פחות של אביה הנרי ויטאקר, שהחל את דרכו כנער עני באנגליה של סוף המאה ה-18, ועד לסוף ימיה של אלמה עצמה בשלהי המאה ה-19. הימים הם ימים של התפתחויות אדירות במדעי החיים, ובלי להסתכן בספוילרים, נאמר רק שעלילת חייה של אלמה נושקת לאירועים היסטוריים הרי גורל במחקר המדעי.

אביו של הנרי ויטאקר היה פועל עני עם כישרון טבעי לטיפול בעצים, שעבד במה שמוכר היום כ-קיו-גרדנס באנגליה. את הכישרון הטבעי הזה ירש גם הנרי, שבשילוב עם אופי שאפתני מאין כמותו ועם קורטוב של חוצפה, מצליח להפוך למומחה לבוטניקה בזכות עצמו (למרות שהוא נשאר כמעט אנאלפבית כל חייו), ובסופו של דבר לאחד האנשים העשירים ביותר באמריקה של אותה תקופה. אשתו ההולנדית של הנרי – ביאטריקס – באה גם היא ממשפחה של חוקרי צמחים, משפחה שלמרבה המזל העניקה חינוך קפדני לבנותיה בדיוק כמו זה שזכו לו הבנים. כך קרה שכשאלמה נולדה, וגילתה נטייה טבעית לחקור את העולם שמסביבה, אף אחד לא ראה זאת כדבר מוזר או בלתי-ראוי.

"אלמה נולדה להורים המתאימים לשאלות חסרות מנוח…הן הנרי והן ביאטריקס ויטאקר, חסרי סובלנות במידה שווה כלפי טמטום, עודדו את רוח החקרנות של בתם… למעשה, ביאטריקס השיקה את חינוכה הרשמי של אלמה בו ברגע שהילדה הצליחה להזדקף…" (עמ' 64)

כיאה לילדה עשירה בראשית המאה ה-19, אלמה למדה בבית. אמה הייתה מופקדת על חינוכה, והרשתה לה לחקור את הטבע בעצמה, להשתמש בספרייה העצומה שבאחוזה, להיפגש עם אנשי מדע ידועי שם שהגיעו לאחוזה וסעדו על שולחנו של אביה, ובעיקר אפשרה לה לשאול שאלות והתייחסה לשאלותיה ברצינות. מאביה למדה אלמה, בין השאר, כי "תהום עמוקה פעורה בין טפשים לנבונים, ושאל לה לנטוש לעולם את צד התבונה" (עמ' 66).

מה שעניין את אלמה יותר מכל היה הרצון לדעת כיצד מוסדר העולם. מה מניע את הכול? מגיל צעיר ביותר היא פירקה פרחים וחקרה אותם, וכך עשתה אחר כך עם חרקים ועם כל פגר שמצאה. היא הורשתה להסתובב לבד בשטחי האחוזה ולעשות ככל העולה על רוחה. בסופו של דבר הופכת אלמה לבוטנאית המתמחה במיוחד בטחבים, שמפרסמת מאמרים בכתבי עת מדעיים נחשבים ומקיימת קשרי מחקר עם קולגות ברחבי העולם. במקביל אנחנו נחשפים לחייה האישיים של אלמה, שגם בהם טמונות הפתעות רבות.

אז למה כל כך אהבתי את הספר?

  • כי זהו ספר פמיניסטי להפליא, למרות שהוא מתאר תקופה שהיא בעצם טרום-פמיניסטית.
  • כי אלמה ויטאקר היא אישה עצמאית, חכמה, מרשימה וראויה לחיקוי. הייתי רוצה שגם הבנים שלי וגם הבנות יקראו את הספר הזה יום אחד.
  • כי הדברים המסעירים ביותר בחייה קורים לה, למעשה, אחרי גיל 50.
  • כי גם אלמה וגם הדמויות האחרות בספר כתובות בצורה מופלאה. הסיפור כל כך חי ואמיתי, עד שהלכתי לבדוק בגוגל שמא באמת הייתה קיימת חוקרת טבע כזו (לא).
  • כי התיאור של עולם הבוטניקה הצליח לרתק אפילו מישהי כמוני, שבקושי מבדילה בין פרג לנורית.
  • בגלל שבתוך הסאגה הגדולה הזו שמתפרשת על פני יבשות וימים, מסתתרים המוני משפטים קטנים ומדויקים כמו זה:

"בחיי כולנו יש ימים שהיינו מייחלים למחוק מקורותינו. אולי אנו משתוקקים למחיקה מפני שיום מסוים המיט עלינו צער מרסק כל כך, שאנו בקושי מצליחים להגות בו שוב. ואולי אנו שואפים למחות תקרית לנצח מחמת התנהגותנו האומללה ביום ההוא – היינו אנוכיים להחריד, או טיפשים במידה יוצאת דופן. או שפגענו בזולת ואנו מבקשים שלא לזכור את אשמתנו. למרבה הצער, יש ימים בחיינו שבהם אירעו כל שלושת הדברים בעת ובעונה אחת – כשלבנו נשבר ונהגנו בטיפשות ועלבנו בזולת בו זמנית. אצל אלמה היום הזה היה עשרה בינואר 1821. היא הייתה עושה כל שביכולתה כדי למחוק את כל היום ההוא מרשומות חייה." (עמ' 173, בתרגומה של קטיה בנוביץ)

עצה אחת קטנה: אל תקראו את מה שכתוב על הכריכה האחורית. גם ספוילר, וגם ממש לא מבטא את מה שבאמת קורה בספר הזה מבחינת עיקר וטפל. ועוד עצה: בכריכה הקדמית מודגש שזוהי אותה הסופרת שכתבה את לאכול, להתפלל, לאהוב. תתעלמו. הספר הזה שונה לחלוטין מהספר ההוא, מכל היבט שאפשר להעלות על הדעת.

חותמם של הדברים כולם, אליזבת גילברט, הוצאת כנרת זמורה-ביתן, 542 עמ'.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s