1. אשמת הכוכבים הוא מסוג הספרים שאני מצטערת שלא קראתי אותם בשפת המקור. אמנם התרגום לעברית טוב מאוד (רנה ורבין), אבל בכל זאת יש לי הרגשה שבאנגלית זה נשמע יותר טוב.

2. בדרך כלל אני לא אוהבת ספרים עצובים. בשביל זה יש את המציאות עצמה. אז מה לעזאזל חשבתי לעצמי כשלקחתי ליד ספר על נערה בת 16 שחולה במחלה סופנית?

3. סופרים טובים הם קצת כמו שחקנים. הם נכנסים לדמות ומסוגלים לדבר ולחשוב בדיוק כמו מתבגרים, למשל, כשהם בעצמם כבר מזמן לא. וזה מעורר קנאה בטירוף.

4. הלוואי שהייתי פוגשת את הייזל גרייס. רק בלי הסרטן (אם כי יתכן מאוד שבלי הסרטן – הייזל גרייס לא הייתה מי שהיא). וגם את אוגאסטוס ווטרס (כנ"ל).

5. אם סיפור סיפורים זה המשחק המוצלח ביותר שהאנושות המציאה לעצמה, כפי שאמרה פעם ויסלבה שימבורסקה, למה לעזאזל לא יכולת להמציא איזו תרופה אלגנטית לסרטן אדון סופר?

6. אם סיפור האהבה האדיר הזה היה שורד את הסרטן (וזה לא בגדר ספוילר), האם הוא היה שורד 3 ילדים ומשכנתא? סביר שלא.

7. החיים הם לא מפעל למילוי משאלות. חבל.

8. כולנו תופעות לוואי של תהליך אבולוציוני שלא אכפת לו כהוא זה מחיי הפרט. מתסכל – אבל נכון להחריד.

9. עכשיו אצטרך להגיע לאמסטרדם. הביקור בבית אנה פרנק לא ייראה לעולם כמו שחשבתי.

10. תקראו את הספר הזה. ועדיף לפני שיצא הסרט, כי זה אף פעם לא אותו הדבר.
– אוקיי?
– אוקיי (אתם תבינו את זה אחר כך. אם תקראו).

אשמת הכוכבים, ג'ון גרין, הוצאת הכורסא, ידיעות ספרים, ספרי חמד, 286 עמ'.