האביב נשאר בחוץ

בוקר. הסעתי את הילדים לביה"ס ואני יוצאת לריצה היומית שלי ומאושרת ממזג האוויר הנפלא. באמצע החורף הקפוא והגשום הזה, הנה נפל עלינו שבוע אביבי יפהפה. ואז אני חושבת – אבל רגע, איפה הילדים? מאות אלפי התלמידים ברחבי ישראל אינם זוכים ליהנות מהשמש האביבית. הם כלואים בכיתותיהם. שיעור ספונטני מחוץ לכותלי הכיתה? הצחקתם אותי.

חורף? אביב? קיץ? סתיו? מה הם כל אלה בכלל? ואיך הם קשורים לדברים הרציניים והחשובים שנקראים חינוך, למידה, חוויה בית ספרית? כשיש שבוע גשום, או אם צפוי חמסין חריג במיוחד, ממהרים לבטל את הטיולים השנתיים או סתם טיולים שתוכננו לאותו יום. אבל כשיש פתאום מזג אוויר מקסים באמצע החורף, אף אחד לא ממהר לבטל את המבחן בחשבון ולצאת לגבעה הסמוכה לבדוק אם כבר פרחו בה כלניות ורקפות. קחו את מודיעין כדוגמה: מתכנני העיר בנו אותה כך, שבתיה"ס מוצבים במרכזם של עמקים – רחובות רחבים במיוחד, שבמרכזם פארק. בפארקים האלה יש דשא נהדר, מתקני משחקים, ספסלים מוצלים, שבילי הליכה מסודרים ואפילו מתקני מים לשתייה – כל מה שצריך לטיול של שעת בוקר.

(החרגול בעמק בית שאן)

בחלק מהמקומות עדיין יש שטחים פתוחים שטרם נבנתה עליהם שכונה, ובהם פורחים פרחי בר. כדי לצאת לפארק או לגבעה מכל אחד מבתיה"ס בעיר נדרשת חצייה של כביש אחד לכל היותר. אבל בכל זאת אם תסתובבו ברחובות העיר ביום נפלא כזה תראו שם רק אמהות בחופשת לידה, אנשים שמטיילים עם הכלב וכמה ספורטאים.

(ספורטאית בעמק האלה)

שום ילד. שום כיתה. ושלא תבינו אותי לא נכון – אין לי כל טענה למורים עצמם בעניין זה, אלא רק לכבדות של המערכת הממסדית השולטת בהם. מורַה שתראה את מזג האוויר הנפלא הזה ותרצה להגדיל ראש ולצאת עם תלמידיה לטיול קטן בסביבה, צפויה לאינספור מגבלות וחסמים: צריך אישורי יציאה מההורים, אישור מחברת הביטוח, אבטחה, כוח אדם, צריך צריך צריך. בקיצור – היא כבר לא תצא איתם היום. וגם לא מחר. מקסימום לרחבת הבטון של ביה"ס עצמו (במקרה הטוב דשא סינטטי).

(תיכון אופייני בעיר)

וגם אנחנו ההורים אשמים במצב הזה: החרדה מפני מה שעלול לקרות בכל יציאה מהשגרה, היא זו שיצרה את מפלצת הנהלים האדירה הזו. היא זו שהפכה את מערכת החינוך לצב ענקי ששריון הבירוקרטיה מונע ממנו כל אפשרות להגיב בספונטניות ובאותנטיות למציאות הסובבת. היא זו שגורמת לזה שכל כך מסובך למורים להעז ולצאת מהקופסא. הרי שיעור תנ"ך על מגילת אסתר יכול להיות נעים הרבה יותר מתחת לעץ בפארק, לא?

(גאודי בגבעת סי)

בסרט מוצאים את נמו, כשהם תקועים בתוך בטן הלוויתן והוא מרגיש כבר מיואש לגמרי, מתוודה אבא-של-נמו בפני דוגי למה הוא חייב למצוא את בנו האבוד בכל מחיר: "את לא מבינה, הבטחתי לו שלעולם לא אתן שמשהו יקרה לו!" – ודוגי עונה: "אם לעולם לא תתן שמשהו יקרה לו, אז – לעולם לא יקרה לו משהו! זה לא יהיה כל כך נפלא להרפו הקטן…" (היא לא זוכרת שלנמו קוראים נמו).

למרבה הצער, גם מערכת החינוך שלנו נמצאת באותו מקום אימפוטנטי: מרוב דאגה לכך שלעולם לא יקרה משהו לילדים הרכים שבאחריותה, היא גורמת לכך שבאמת שום דבר לא ממש קורה להם. ביום כזה הייתי מוציאה חוזר מנכ"ל דחוף לכל בתיה"ס היסודיים, ומזמינה אותם לצאת עם הילדים החוצה. לפחות לשעה! ואם המורות לא מרגישות בנוח לצאת עם כיתה שלמה לבד (הגיוני), אפשר להיעזר בתלמידי כיתות ו' לעזרה. גם אם בגלל המשימה הזו הם לא יספיקו לסיים את החומר בזמן.

(נחל אכזב בעמק איילון)

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s