לפני כמה שנים קרה לי משהו נדיר – כזה שמרצים באקדמיה יכולים רק לחלום עליו. מנהל המחלקה פנה אליי ובישר: "יש לנו פתאום שעות פנויות. רוצה להפוך את הקורס שלך מקורס סמסטריאלי לקורס שנתי?" אחרי ההלם הראשוני (כי כל מי שמרצה באקדמיה בשני העשורים האחרונים יודע, שהכיוון הוא בדרך כלל צמצום שעות, לא תוספת), קיבלתי בשמחה את ההצעה.
ואז, הגיע הזמן לתכנן את הסילבוס לקורס. הפיתוי המתבקש והמרגש: אם יש לי פי שתיים זמן, אולי כדאי ללמד פי שתיים חומר? אבל אז עצרתי. נשמתי. נזכרתי שאני בעניין של האטה, מינימליזם וכל זה… ושאלתי את עצמי: מה יקרה אם פשוט נישאר עם אותה תוכנית, רק נלך בה לאט יותר?
כבר הייתי באותה תקופה בעניין של האטה בחינוך (מהלך שכתבתי עליו פה בעבר), נחשפתי לעולמות ה-Essentialism והכרתי רעיונות מתחומים שונים שבהם התברר ש-"פחות זה יותר" (או: "Less but Better). החלטתי לנסות.
אותו הקורס, אבל לאט
הסמסטר התחיל, וכל נושא שהקדשתי לו בעבר שיעור אחד – עכשיו "קיבל" במתנה שני שיעורים. זה היה מרתק. פתאום קרו דברים שלא ציפיתי להם: הייתה לנו הזדמנות לקרוא ביחד טקסטים שבדרך כלל נשלחו כמשימות קריאה בין השיעורים ("שיעורי בית"); יכולנו לשוחח בנחת על שאלות שבעבר רק רפרפנו עליהן, להרהר, להשתהות, להרגיש. להתווכח. לשמוע את כולם, ולא רק את אלה שתמיד מדברים ראשונים.
הקורס הפך ממירוץ של הספקים – לתהליך של גילוי והעמקה. היה גם הרבה יותר זמן לשמיעת קולם של הסטודנטים, לעבודה שיתופית שלהם בקבוצות קטנות, ואפילו ליציאה אל מחוץ לכיתה כדי ללמוד ברחבי הקמפוס.
היום, אני כבר לא מסתכלת על הצורך "להספיק את החומר" באותו אופן. גם כשאני מתכננת קורס סמסטריאלי, אני מנסה לצמצם את כמות החומר שנלמד בו, לטובת העמקה במספק קטן יותר של נושאים וטקסטים.
מאז אותו ניסיון מכונן – שבו לימדתי את אותו קורס, אבל בקצב אחר לגמרי – אני חוזרת לשאול את עצמי שאלות שלא העזתי לשאול קודם. לא "מה צריך להספיק", אלא מה שווה ומעניין מספיק כדי לקחת את הזמן ולהתעכב עליו; לא כמה יחידות חומר נלמד, אלא מה עשוי להיחרט בזיכרון, במחשבה, בתחושת המסוגלות של הלומדים והלומדות בקורסים שלי. מה הם יקחו איתם הלאה?
אז אם אתם מרצים ומרצות (או מורים ומורות), שמתלבטים עכשיו בתכנון הסילבוס לשנה הבאה, אני רוצה להציע רגע של עצירה. רגע לחשוב מחדש על מה שאנחנו מלמדים – ואיך אנחנו עושים את זה.
הנה 7 שאלות שיכולות לעזור לכם ולכן לתכנן קורס מתוך תודעת האטה והעמקה:
1. מה הדבר האחד שחשוב לי שהסטודנטים ייקחו איתם מהקורס הזה – גם לעוד חמש שנים?
לא רשימת נושאים, לא כישורים טכניים – אלא הרעיון הגדול, ההבנה, או צורת המחשבה שיישארו איתם לאורך זמן. השאלה הזו עוזרת לזקק את המהות ולבנות את הקורס סביב הליבה הזו.
2. אילו נושאים או תכנים כללתי מתוך הרגל – אבל ייתכן שאפשר לוותר עליהם?
מרצים רבים חוזרים על סילבוס משנה לשנה, ומתקשים לשחרר תכנים. האטה דורשת אומץ לבחור לא ללמד משהו, כדי לפנות מקום להעמקה במה שחשוב יותר.
3. איפה יש לי נטייה "להספיק" במקום לאפשר שהייה והעמקה?
האם יש נושא שאני תמיד "רצה עליו"? האם אני מתקדמת גם כשהכיתה עוד לא ממש איתי? מיפוי נקודות כאלה יכול לעזור לייצר שינוי ולהתמקד בעיקר.
4. מה מתוך החומר הנלמד כדאי ללמוד ביחד בכיתה – ולא להוציא ל"שיעורי בית"?
האטה משמעה גם בחירה לא להעביר את האחריות ללמידה רק לזמן שבו הלומדים נמצאים לבד. האם יש טקסטים, מושגים או התנסויות שהתרגלתי להשאיר לעבודה עצמית בבית – אבל יש להם ערך דווקא כשעובדים עליהם יחד, לאט, בדיאלוג ובעשייה משותפת?
5. באיזו מידה יש בקורס שלי מספיק זמן לעיבוד, רפלקציה וחיבור אישי לתכנים?
בלי רגעים של עיכול ועיבוד – "החומר" לא נרכש באמת. מרצים "מאטים" דואגים לפנות מקום גם לשאלות פתוחות, לשתיקה, ליומני למידה או לדיונים "לא יעילים" מבחינת הספק – אבל משמעותיים מאוד מבחינת חוויית הלמידה של המשתתפים והמשתתפות בקורס.
6. אילו הזדמנויות יש בקורס שלי לשיחה פתוחה – לא רק לתשובות נכונות?
מתי הסטודנטים מדברים בינם לבין עצמם, לא רק עונים לי? האם יש מקום לדיאלוג, למחלוקת, לשאלות שעדיין אין להן מענה? למשימות קבוצתיות שדורשות שיתוף פעולה? האטה יוצרת זמן להקשבה ולשיחה, ולא רק להסברים.
7. אילו רגעים בקורס שלי מבקשים האטה – אבל אני מדלגת עליהם?
לפעמים יש רגעים קטנים שמבקשים עצירה – שאלה מעולה של סטודנטית, שתיקה מביכה, ויכוח סוער – והנטייה היא לקטוע את הדיון כדי "להמשיך הלאה". אבל דווקא שם יכולה להתרחש למידה רבת משמעות, שאי אפשר היה לתכנן מראש. האם אצליח להבחין בכך בזמן אמת? מודעות לאפשרות הזו בהחלט מעלה את הסיכוי לכך.
Less But Better
בסופו של דבר, האטה בהוראה אינה רק בחירה פדגוגית – אלא עמדה פילוסופית כלפי מושגים כמו זמן, ידע ונוכחות. היא מזמינה אותנו לשאול מה באמת חשוב, ואיך אפשר ללמד כך שהלמידה תיגע ותיטמע – ולא רק "תעבור ליד". בין אם הלומדות והלומדים איתנו הם אנשים בוגרים, ובין אם הם בני 8, 12 או 16, כולנו פועלים תחת לחצים של זמן, תוכניות לימודים ותחושת דחיפות.
אבל!!! בתוך כל זה, אפשר גם לבחור אחרת. לעצור. לשהות. להקשיב.
אם הנושא הזה של האטה בחינוך, של הוראה שפוגשת בני אדם ולא רק סילבוסים ותוכניות לימודים, מדבר אליכם – מזכירה שגם בספר שלי "חינוך עכשיו" אני מרחיבה על רעיונות של חינוך איטי, דמוקרטי ופתוח יותר.
לכבוד החופש הגדול, הגרסה הדיגיטלית של הספר מוצעת עכשיו במחיר מיוחד – רק 12 ש"ח באתר "עברית". כן, בערך כמו ארטיק… תוכלו לקחת אותו אתכם לכל מקום שבו אתם מבלים את החופשה, בלי להעמיס על המזוודה ובלי קלוריות מיותרות 🙂
לרכישת ספר דיגיטלי באתר עברית: לחצו כאן
לרכישת ספר פיזי: "חנות" הספרים הדיגיטלית שלי
ולמי מכם שמלמדות ומלמדים בבתי ספר ולא באקדמיה – אני ממליצה לקרוא גם את המאמר היפה שהתפרסם לאחרונה באתר Edutopia, ובו מורה אמריקאית בשם קתלין ביצ'בורד משתפת איך בחרה להאט בכיתה שלה:
🔗 לקריאה: Intentionally Slowing Down to Ensure That Students Learn Material Deeply
🔗לעוד מקורות, כלים למורים והרבה השראה: אתר האטה בחינוך, מבית הקרן לעידוד יוזמות חינוכיות
🔗עוד על האטה ומינימליזם כאן בבלוג: דומינו, מינימליזם והאטה בחינוך
ענת שפירא לביא 
ענת יקרה,
איזה פוסט מקסים. איפשרת לי נשימה. לוקחת לעצמי את האתגר להתבונן ואפילו להאט קצת עם מה שאני מלמדת.
תודה 🙂
גיל
אהבתיאהבתי
תודה רבה, גיל! ובהצלחה בהאטה 🙂
אהבתיאהבתי