אני כותבת את הפוסט הזה די בעצב, כי החל מספטמבר נאלצתי לוותר על אחת הפריבילגיות השוות ביותר שהיו לי בשנה וחצי האחרונות – יום חמישי חופשי!

במשך 17 חודשים עבדתי רק ארבעה ימים בשבוע, מיום ראשון עד רביעי, ולמעשה ביום רביעי בערב יצאתי לסופשבוע ארוך.

כל שבוע. כמעט שנה וחצי.

איך ולמה זה קרה?
והאם זה השפיע על החיים שלי?
מה עשיתי בימי חמישי החופשיים?
ולמה אני לא ממשיכה בזה?

אז ככה…

הכול התחיל בחודש מרץ 2022, אחרי תקופה מאוד עמוסה ומלחיצה בעבודה. כל כך מלחיצה עד שהגוף שלי התחיל להתמרד, פשוטו כמשמעו. לא אכנס לפרטים אישיים מדי, אבל התנפלו עליי שלל בעיות בריאותיות שהמכנה המשותף לכולן היה: תופעות לוואי של סטרס…

יתרונות הפרילנס

מכיוון שאני גם עצמאית וגם סלשרית – כלומר יש לי מספר עיסוקים מקבילים, רובם כפרילנסרית – ישבתי ועשיתי חושבים. היה ברור לי שאני לא רוצה להמשיך לעבוד בצורה כזו. ובכל זאת, אין ברירה אלא להתפרנס… אני גרה בדירה שכורה ויש לי עדיין תיכוניסטית אחת בבית, במשמורת משותפת (ו-4 בוגרים שמפרנסים את עצמם לשמחתי).

אחרי שהקשבתי לכמה פודקאסטים בנושא וקראתי לא מעט על שבוע עבודה בן ארבעה ימים, החלטתי לנסות להצטמצם קצת בהוצאות והודעתי לארגון שבו עבדתי עד אז בימי חמישי, שאני נאלצת לסיים את ההעסקה אצלם.

זה אחד היתרונות הגדולים בעבודה כפרילנס. מצד אחד, אין תנאים סוציאליים ואין ביטחון תעסוקתי. אבל מצד שני, אין גם מחויבות גדולה. באותה מידה שניתן לפטר אותי בכל רגע נתון, אני גם יכולה להתפטר בהתראה קצרה יחסית. ברור שזה לא מתאים לכל אחת ובוודאי לא לכל מקצוע, אבל בשבילי זה היה מושלם.

יצאתי לחופשי!

ההקלה הייתה כל כך מיידית שזה הפתיע אפילו אותי. כל התסמינים הפיזיים הבעייתיים חלפו כלא היו תוך שבוע-שבועיים.

יאמר לזכות מקום העבודה העיקרי שלי, שבו עבדתי אז 3 ימים בשבוע, שהם כיבדו מאוד את העובדה שאני לא עובדת בימי חמישי ולא "השתלטו" על היום הזה ברגע שמעסיק אחר פוּנה ממנו.

מלבד מספר פעמים בודדות ממש, שבהן נקבעה ישיבת זום רבת-משתתפים שלא תואמה על ידי המחלקה שלנו, שבהן הצטרפתי לפגישות קצרות מרחוק, כל הקולגות שלי ממש הקפידו לא ליצור קשר בענייני עבודה במהלך כל הסופ"ש הארוך הזה. לגמרי לא מובן מאליו בימינו.

וחשוב לציין שגם לי היה חלק חשוב בכך: להגיד "לא, ביום חמישי אני לא עובדת", זה לא תמיד נעים. כי אחרים כן עובדים ביום הזה ולפעמים זה מפריע לפרויקטים משותפים. אבל היכולת לומר לא היא חשובה לכל אחת ואחד מאיתנו, וזו הייתה הזדמנות ממש טובה לגלות שסביבת העבודה שלי מקבלת בהבנה את הגבולות שלי, ברגע שאני מציבה אותם באופן ברור.

מה בעצם עשיתי כל יום חמישי?

קודם כל, גילוי נאות. היו ימי חמישי שבהם כן עבדתי. אני מלמדת יום בשבוע באקדמיה ומדי פעם הקדשתי את ימי חמישי לבדיקת עבודות סטודנטים, הכנת שיעורים וכדומה. בעבר, לפני שפיניתי את יום חמישי, נאלצתי לעשות את כל הדברים האלה ביום שישי ולפעמים אפילו בשבת כשהיה עומס גדול, נניח בסוף סמסטר.

העובדה שביום חמישי הפכתי להיות המנהלת הבלעדית של עצמי, בלי הנחתות דחופות שמדי פעם צצות בכל ארגון, בלי פגישות זום, בלי נסיעות לישיבות פיזיות כאלו ואחרות וכו', שינתה לחלוטין את סדר היום שלי ובעיקר את המיינדסט שלי לאורך כל סוף השבוע.

למשל, ריצת בוקר ואימון יוגה או פילאטיס: אני שואפת לעשות משהו מאלה כל יום. גם אם רק ל-30-20 דקות. אבל בימים שבהם מתחילות פגישות מוקדם בבוקר, או כשאני צריכה לצאת ב-6:30 כדי לנצח את הפקקים של הבוקר בדרך לאוניברסיטה, אין באמת נחת ופניות רגשית מתאימה.

כשסוף השבוע הוא בן שלושה ימים שלמים (!!!) גם אם פספסתי קצת במהלך השבוע, אוכל לחפות על זה בקלות בשלושת הימים הנותרים. וכמובן שפעילות ספורטיבית מוגברת משפרת באופן מיידי את מצב הרוח, הגוף והנפש…

ומה עוד?

בתחילת התקופה של שבוע בן ארבעה ימי עבודה, פתחתי צ'ק-ליסט בשם: חמישי חופשי! כתבתי שם כל מיני דברים שארצה לעשות ביום החופשי שלי, החל מטיולים, ים, מוזיאונים, דברים שתכננתי ללמוד באופן עצמאי באינטרנט ביום הזה, דרך רעיונות לפוסטים שסוף סוף יהיה לי זמן לכתוב בבלוג 🙂 ועד לסידורים ובדיקות רפואיות שהזנחתי במשך תקופה ארוכה כשעבדתי חמישה ימים.

הרשימה עדיין מלאה רעיונות. חלקם ביצעתי בהצלחה וחלקם עדיין מחכים…

והיו גם ימי חמישי שבהם לא עשיתי שום דבר מיוחד. פשוט כלום. קמתי בנחת, אכלתי ארוחת בוקר ל-א-ט, השקיתי את העציצים במרפסת, שמעתי רדיו, קראתי ספרים.

#חמישי_חופשי אומרים לכם, לא?!

מה למדתי מההתנסות?

הכי חשוב – למדתי שיש לי יכולת להשפיע על ה-Wellbeing שלי.

בנוסף, גיליתי שנהניתי יותר מהעבודה בימים שבהם כן עבדתי, וגם נראה לי שתרמתי יותר לצוות שלי מכיוון שלא הייתי חולה, מותשת או בסטרס כל הזמן.

קשה לכמת את זה באופן מדויק, אבל הרגשתי שהיעילות שלי ב-4 ימים הייתה גבוהה יותר, דווקא בגלל שרציתי לוודא שלא יישארו משימות פתוחות שאצטרך לטפל בהן בסופ"ש (או שיפלו על מישהי אחרת בגלל שאני לא סיימתי אותן בזמן).

ובלי ספק הייתי שמחה ורגועה יותר.

אז למה בעצם אני לא ממשיכה?

לצערי, יוקר המחייה ניצח גם אותי 😦 עלייה בשכר הדירה ובעוד הוצאות שוטפות, בשילוב עם פנייה של אחד המוסדות שבהם אני מלמדת להוסיף קורסים, הביאה אותי להחלטה הקשה לוותר בשלב זה על הסידור הנפלא של #חמישי_חופשי ולחזור לעבוד 5 ימים.

אבל! ברור לי לחלוטין שזה מצב זמני. השנה וחצי הזו הייתה כל כך מוצלחת ומהנה, שכבר עכשיו אני מתחילה לתכנן איך לצמצם עוד את ההוצאות כך שאוכל להרשות לעצמי שוב לעבוד פחות. רעיונות?

• לעבור לדירה קטנה יותר כדי לחסוך גם בשכר הדירה וגם בהוצאות הנלוות
• כשאעבור דירה – לקחת בחשבון תחבורה ציבורית ואולי אוכל לוותר על הרכב
• לבדוק אם אפשר לבטל תשלומים לא-נחוצים או ביטוחים כפולים
• לחשוב איך להגדיל את ההכנסה הפסיבית שלי מ-5 הספרים שכתבתי ויצאו לאור

אני בטוחה שיש עוד דברים שאפשר לעשות, ומבטיחה לעדכן כאן כשאגלה עוד טיפים בלמידה שאני מתכננת לקיים בנושא בשנה הקרובה.

אמל"ק – מה אני ממליצה?

• אם יש לכן אפשרות כלכלית, שבוע עבודה בן ארבעה ימים הוא מתנה נפלאה, גם אם זה רק לתקופה מוגבלת.
• כן, אני יודעת שזה לא אפשרי לכולן ולכולם. אני בת 54 ורוב הילדים שלי כבר עצמאים כלכלית. לא יכולתי לעשות את זה אם המצב המשפחתי והתעסוקתי שלי היה אחר. ועדיין, בגיל 35 לא ידעתי בכלל שיש אפשרות כזו, לעבוד רק 4 ימים. ידע הוא כוח!
• אם גם אתן התנסיתן במשהו כזה, שתפו בתגובות או ברשתות החברתיות ותייגו: #חמישי_חופשי

ואם אתן בטוויטר, יש את הצייצן החמוד הזה שמפרסם את אותה קריקטורה בדיוק, מדי יום רביעי:

עוד על מינימליזם בבלוג, כאן: מינימליסטית בקטנה

חנות הספרים שלי: בקישור כאן

עקבו אחריי גם בפייסבוק

וכדי לשמור על מורל גבוה, למרות החזרה הזמנית ל-5 ימי עבודה, אין ברירה אלא לסיים בזה: